אני שונא חגים. אני שונא אנשים שמדברים על החגים. אני שונא אנשים שאתה יכול לראות עליהם בחגים שהם צוברים זיכרונות בשביל שיוכלו אחר כך להיזכר בהם ולדבר על החגים. אני שונא אנשים שרואים תוכניות טלוויזיה מיוחדות לחגים. אני שונא את המנכ"לים שמאשרים את שידורי החגים האלו. אבל הכי אני שונא את המתחכמים האלו שאומרים לך "חג חירות שמח", כאילו הם יותר טובים ממך. מה רע לכם ב"חג שמח"? קטן עליכם להסתפק ב"חג שמח"?

כל מה שאתה שונא, אמר לי אבי, אני שונא כפול. אני שונא מגזרים שאתה בכלל לא מודע אליהם. אני עכשיו הולך להעביר את כל החג בשינה, ותוך כדי כך להמשיך לשנוא את הכל ברוח חגיגית במיוחד.
 
חייכתי אליו. הוא חייך חזרה. זה היה כבר כמעט חצות בליל הסדר. ישבנו אני והוא לבדנו בסלון דירתו הקטנה ברמת אביב ואכלנו שאריות שהביאה סבתי מארוחת חג, שלא היינו מוכנים ללכת אליה. מה שהכי מתסכל בחגים זה שהאוכל טוב. הבעיה היא, כמובן, שעניין האוכל מותנה בדרך כלל בזה שתשב בשולחן עם כולם. זו המלכודת. אלא אם כן אתה מטורף כמוני וכמו אבא שלי (והוכחנו את הטירוף שלנו בכל מישור אפשרי), ואז אפילו, באיזשהו מקום, בני משפחתך שמחים לשמוע שלא תגיע לארוחת החג ומוכנים להביא לך למאורה שלל משולחן החג בשעת לילה.
 

ככה נראה ליל הסדר האלטרנטיבי שחגגנו אני ואבי בשנה שעברה. הכי היה לנו כיף ברגעים האלו, שבהם היינו ביחד נגד כיוון התנועה של העולם וחוקיו. דיברנו את אותה השפה, אני והוא. צחקנו על הכל, ידענו שאנו זרים בעולם של נורמלים מדי, ידענו שאנחנו חתרנים בעולם מסודר מדי עם ארוחות חג  מאורגנות וסלסילות שי גנריות, ונהנינו מכל רגע. בחיי שאני מתגעגע אליו.
קצת אחרי שהתגייסתי, הוא קנה לי את "ספר הציטטות הגדול". במסגרת השירות שלי בתור סטטיסט בבסיס חיל אוויר, ניצלתי את הזמן המת הרב שהיה לי ועברתי על כל  556 עמודיו של הספר. קראתי ציטטה אחר ציטטה וסימנתי במארקר צהוב את האהובות עלי. בעמוד 10 מצאתי ציטטה מאת הכותב הבריטי ספייק מיליגן, שדיברה אלי יותר מכל ציטטה אחרת - "לאבי הייתה השפעה עמוקה עלי - הוא היה מטורף".

***
 
השנה תהיה הפעם הראשונה שאחגוג את החג בלעדיו. מה שאומר שאצטרך לחגוג את החג בתנוחה מיסיונרית, כמו כולם. כי, אתם מבינים, אבא שלי תמיד נתן לי את הלגיטימציה לחרוג מהכללים, להתמרד נגד המוסכמות. הוא היה הפרטנר שלי לשיטוט מחוץ לגבולות הנורמה. הוא היה המורד הגדול ביותר שהכרתי בחיי, ציית רק לחוקים שהתאימו לו. וכל עוד היית לצדו, הוא נתן לך את הכוח ללכת נגד כיוון התנועה.
 
הוא הפך את כל מה שחריג ללגיטימי. בדיוק בגלל זה, אגב, תמיד היו איכשהו מגיעים אליו כל מי שהרגישו חריגים במדינת ישראל. הוא היה מגנט לציבור השוליים האלטרנטיבי, לאנשים שהקונצנזוס הקיא מתוכו. הם היו מתקשרים אליו ובאים אליו וכותבים לו. "אתה רובין הוד של המטורפים", אמרתי לו פעם אחת. ותמיד הייתי גאה להיות הבן של רובין הוד.

בימים אלו אני עובד ביחד עם עיריית תל אביב על פרויקט הנצחה לזכרו. אנחנו מנסים ליצור משהו שאמור להיות בית אסי דיין, שם יוצגו כתביו, סרטיו, ציוריו וכן הלאה. "אסיזאום", אני קורא למקום. באחת מהפגישות בנושא אמרתי שחשוב לי יותר מכל שהמקום יהיה פתוח 24 שעות ביממה, כי האנשים שבאמת באמת מעריצים אותו, הם האנשים שיגיעו למקום כזה ב-4:00 בבוקר.

***
 
מאחר שהלך לי האבא שיציל אותי מטקסי החג, אני בונה על הבן שלי שיבכה במהלך ארוחת החג, ואז אני ישר אקפוץ ואגיד "אין ברירה, צריך להוציא אותו לטיול להירגע". אבל אני חושש שזה לא יקרה, כי הוא ילד טוב, חייכן, חברותי, קומוניקטיבי, סימפתי, אדיב, ג'נטלמן אמיתי. האמת היא שהוא כל כך מוצלח, שאני חושש שהוא יגדל ויהיה המחליף של יאיר לפיד במפלגת יש עתיד. אני מנסה לגרום לו להיות מיזנתרופ ומסוגר כמוני, אבל זה לא הולך לי. הילד נשאר מקסים. אחרי תוצאות הבחירות האחרונות, כשאשתי נעצבה, באתי אליה ואמרתי לה: "אל תדאגי, פאפ, יש תקווה לגוש השמאל־מרכז -ארד. הוא יגדל ויוביל את הגוש. אני כבר רואה את הסלוגן: 'ארד - לממשלה נולד'.
 
היות שהציווי המרכזי של החג הוא "והגדת לבנך", אני מתכוון לתפוס אותו לפני ארוחת החג ולהגיד לו: "החגים זה לא הזמן להיות נחמד. איך שאתה רואה שמתחילים לקרוא בהגדה, אתה מיד מתחיל לבכות ולהשתולל, ואז אני בא ולוקח אותך לטיול בחוץ. אז נהיה רק אני ואתה, בזמן שכולם יהיו בחג הנוראי הזה. זו המסורת המשפחתית שלנו בפסח -  האבא והבן בורחים מהשולחן המרכזי ועורכים ארוחת חג אלטרנטיבית משלהם. כך עשיתי עם אבא שלי וכך אתה ואני נעשה".

[email protected]