פעמים רבות כל כך השתרבב שמו של סבי יוסף שטיגליץ לכתביו של חברי אדם ברוך שלפעמים התבלבלה דעתי ולא ידעתי מה אדם רוצה: להגיש תביעת אבהות נגד שטיגליץ או לתבוע את מקומו לצדו בהיסטוריה של היודאיקה והסחר באמנות. ועדיין אינני יודע, שכן שניהם נעדרים מעולמי ההולך ומצטמצם.



היה לאדם שטיק סגנוני מגונה בעיני וגם הערתי לו על כך, לגבב רשימות שמיות ארוכות. אינני יודע מה טעם ראה ברשימות הללו שנתפסו אצל הזולת כסוג של יהירות, גבהות לב וניכוס אלקטורלי והיסטורי של דמויות שהיו חשובות בהגדרת זהותו או בהנגדתה. הוא היה מסוגל לשורר בשבחיו של מועדון מין למשתתפים בניו יורק ולעצור את תנופת התיאור המרתק בחריקת בלמים, להחליף נתיב מבלי לאותת ולשרבט רשימה שמית ארכנית של פעילי שמאל גולים, אמנים מתים וחיים, אנשי צבא, דוגמניות צמרת ועיתונאים. הרשימה הסתיימה במהירות ובסתמיות שבה החלה, ואילו היית תולש אותה מהכתבה על Plato's Retreat לא היית חש בהיעדרה.



איכשהו שטיגליץ תמיד הופיע בה. הייתה שם חיבה הדדית ללא ספק ולא מעט עסקי אמנות ואפילו אמירה שהקפיצה לי את הפיוז יותר מפעם אחת. סיפור שאדם חזר עליו פעמים רבות מדי לטעמי ושגיבורו היה הפרסומאי אליעזר ז׳ורבין, ידידם של השניים. ״מי לא מכיר את אליעזר דורביך, כתב אדם בגיליון האחרון של ״מוניטין״ שערכתי ושעבורו הזמנתי ממנו טקסט על שטיגליץ ערב מסירת אוסף היודאיקה שלו למוזיאון ישראל. ״יום אחד (סימני הפיסוק במקור - ר״מ), ז׳ורבין אומר שיש לו משהו אלי. אחרי כן, נפגשנו ב'אולימפיה' באקראי. אני לא אזרח 'אולימפיה', אבל אני רק בן־אדם, והגעתי לשם. מה יש לו לומר. הוא, ז'ורבין, לדבריו, הביט טוב־טוב מסביב, והגיע למסקנה שאני צריך לעזוב את 'השטות הזאת ששמה עתונות', ולהצטרף לעסק של שטיגליץ, המזדקן והולך, כי אני, אם מביטים טוב־טוב מסביב, הישראלי היחיד שעוד מסוגל לקחת על עצמו עסק של יודאיקה ואמנות יהודית, ולהמשיך את העסק הזה״.



ואת הטקסט הזה הורדתי לדפוס בפני פוקר חתומים כאילו שאין לי רגשות ולא כאב לי כאשר שדדו ממני את סבי באיומי מילים בצהרי היום. שנים ספורות קודם לכן ופעם אחת בלבד עלתה האפשרות כי אלך לעבוד עם שטיגליץ, שהוא כנראה בכל זאת סבי, ללמוד ממנו. שיחה חטופה, שני משפטים. עבור מי שלא התכוון להמשיך את עסקי האפייה של אבי אסור היה לי לשקול את עסקיו של שטיגליץ, אז לא שקלתי.

לימים הסתבר לי שבניגוד לעמדתו הדקלרטיבית שתמכה בלימודים גבוהים ובחירתי בקולנוע, בסתר לבו התאווה אבי שאבוא לעבוד איתו כפי שבא לעבוד עם אביו. גם שטיגליץ לא היה משליך אותי מכל המדרגות אילו החלטתי בחיוב. סופו של דבר שאחד מבני הדודים שלי שעוסק במכירות פומביות מהסוג שהיה מייצר אצל שטיגליץ קריש דם ברגלי הפלביטיס שלו, מסתובב בעיר עם כרטיס ביקור שראיתי במו עיני ושבו מודפס תחת שמו משהו בנוסח ״יורשו החוקי של יוסף שטיגליץ״. זה אחד המקרים שבגללם טוב לי במיין גם כאשר רע לי. לא הייתי יכול לחיות בעיר אחת עם מי שנושא כרטיס ביקור כזה בכיסו. גם לשאלה אם שטיגליץ היה מסוגל לחיות בשלום עם כרטיס כזה יש לי תשובה, אבל היום החלה הפשרת השלגים הגדולה אחרי חורף ארוך ואכזר, ואינני מתקשה לנצור את אשי.
אלפרד סטיגליץ האמריקאי הוא אחד הצלמים הגדולים האהובים עלי. הוא ואהובתו הציירת ג'ורג'יה אוקיף, שעליה היה שטיגליץ אומר שציירה גולגלות של פרות בניו מקסיקו. שאלתי אותו פעם אם ייתכן שסטיגליץ קרוב משפחה רחוק שלנו, הרי בסופו של יום כל השטיגליצים עם אחד הם, והוא ענה בהומור הטוב שאפיין אותו: ״כך הוא טוען״, כלומר סטיגליץ. שזה ודאי מה שהיה אומר גם על ג'וזף סטיגליץ, אמריקאי נוסף וחתן פרס נובל שעדיין חי, בועט ומחווה דעה. לא הייתה לו סיבה שאני מכיר להיות צנוע והוא לא היה. מה שגרם לאבי, הצנוע באדם, לאהוב ולשנוא אותו לחלופין, אולי משום שזה מה שחשים בעליהן של נסיכות פולניות כלפי חמיהם ובעיקר משום שלעתים נדמה היה ששטיגליץ מחזיק בידו את עתיד המשפחה אף על פי שבעיקרון, וחלק ניכר מהזמן גם בפועל, סירב אבי ליטול ממנו אגורה.
פעם אחת נטל, בשליחותי, ושנים רבות חלפו עד שהעובדות נפרשו לעיני במלואן. כדי לסיים את התואר הראשון שלי בקולנוע בשלוש שנים הגיתי פרויקט שנועד, בין השאר, לחסוך לי שנה. הפקת סרט תיעודי ארוך על משפחתי, על מושג ההגירה בחיי ישראל בסוף שנות ה־70 ועל ישראל של תחילת מעשה ההתנחלות. התקציב היה 25 אלף דולר ועם הסכום הכבד הזה הלך אבי לשטיגליץ והבהיר  לו שזה עבורי. לא הייתי בפגישה, אבל אני משער שלא ארכה יותר מהזמן שלוקח לשתות כוס אחת של וויסקי. לפני שהתרגלתי לעובדה שהסכום המופרז הזה נפל משפתי לרגליו של בעל מאפייה שמימן את חוק לימודי, הפציע סכום כפול בחשבון הבנק שלי בסן פרנסיסקו. מי שהכיר את אבי יודע שלא היה מסוגל לתת לאחד מילדיו מבלי לתת לשני וכך היה. לא הייתי שותף להחלטה להעביר את סבא מהדירה הקטנה בג׳ורג' אליוט 16, מול דלתו של ד״ר סקוברון, מעל המכולת של שטאל, אל ״מגדלי הים התיכון״ בבת ים, אבל לא הסתרתי את דעתי שזאת הייתה החלטה אומללה, שגויה וקשה לעיכול. בעיקר משום שאינך לוקח את מי שהסתתר כל חייו בישראל מהשמש הקופחת תחת מגבעת קש אלגנטית, ספון בכוכים האפלוליים ומוכי המיזוג של חנות העתיקות שלו באלנבי 71, צמודה לספריית פועלים בקצה שביל מרוצף ויטרינות, ומניח אותו בקומה גבוהה במגדל שהוא מפגע ארכיטקטוני, הפונה אל הים ושחלונותיו חטפו את השמש בין העיניים.
הקרב היומי שניהלו פאולינה ויוסף שטיגליץ נגד הישראליות היה ארוך ונואש ואף שלא הרימו ידיים והיו בין הפטריוטים היותר טובים שחיו בינינו, כולל שמחתם הגדולה על המהפך של בגין, סבתא הייתה נעולה בין ארבעה קירות מאמצע שנות ה-40 ועד מותה. את ישראליותה מימשה בגיחות מינימליות לשטאל, שלמרות הקרבה הטופוגרפית המגוחכת, ירדה אליו חמושה בשמשייה וסל כדי שיהיו לסבא חצי לחם ושני לבן כאשר שב הביתה, לרוב ברגל, לשלאפשטונדה הקדוש.

קערה לסדר, גרמניה, 1769. האמן: ג׳ייקוב שוט
פעם בשבוע יצאו לשחק ברידג' עם פלודה והחברים. מכונית תמיד הייתה להם, ושניהם היו סכנה תעבורתית מהמעלה הראשונה, בעיקר סבא, שענייני מרחק עצירה היו ממנו והלאה. סבתא הייתה נהגת מעולה בסגנון של אנד-ריאוטי וברחוב השלושים ושלושה ברמת חן שברבות השנים הפך לחד-סטרי ושבו התייצבה המשפחה כל יום שישי אחר הצהריים בעיקר כדי לגזול מאבי את תנומת הצהריים שאותה הרוויח ביושר ולנהל בצעקות פרלמנט פוליטי שגלש לאישי, למדו השכנים ששלטי תנועה כמו אין כניסה לא דיברו אל השטיגליצים וזה היה מראה שגור לראות ולשמוע את הווליאנט הצהובה, מודל 70', דוהרת אל הרחוב באין כניסה וממרפקת לעצמה חניה בעזרת הפגושים. זה והמינוי לסדרה הראשונה של הפילהרמונית שלדעתי האישית העיק על שטיגליץ יותר מאשר ניחם אותו, היה עיקר מפגשם עם הישראליות.
סבתא הייתה ספונה בדירה עם ספרייה בשפות שונות. סבא הסתובב בעולם בחיפוש אחרי חפצי אמנות, ״טובים״ הוא קרא להם. מדי קיץ היו מעלים 300 פריטי יודאיקה נדירים אל עליית הגג דרך פתח סודי בתקרת העץ בהנחה שאף אחד מפורצי תל אביב היותר מוכשרים אינו מודע לסודם, וטסו לעיירת הנופש האוסטרית קיצבוהל, שבה עשו את הקיץ. כאב להתבונן בהם מזיעים בשמש הרעה. סבא התעמק במקטרתו ומילא אותה טבק ריחני מנרתיק עור מהוה. סבתא הפיחה אוויר חם סביבה עם מניפה יפנית מצויצת שלכל בני שיחה היה ברור שהיא יכולה להפוך, בהנף יד אחת, לכובעו בעל תיתורת הפלדה של אודג'וב מ״גולדפינגר״.
למי שאינם מיטיבי לכת היה נדמה שסבתא חיה בצלו של סבא, אבל יודעי דבר הבינו שלא אלה היו פני הדברים. סבתא הייתה פצצת רנסאנס נדירה; ידענית גדולה, אינטליגנטית, חכמה ובעלת דעות מקוריות ומיוחדות לזמנה. סודות רבים מדי נשאו השטיגליצים במזוודה בעלת התחתית הכפולה שלהם. סודות שעליהם למדתי בלילות כאשר הורי חשבו שאף אחד לא שומע אותם מתווכחים. בדיעבד הבנתי שהניתוח שעברה לכריתת שד היה כנראה מיותר, כדרכם של ניתוחים רבים בעת ההיא, כמו גם הטיפולים שבאו אחריו. זה היה יכול להישאר טמון מתחת לשטיחים הפרסיים הגדולים של המשפחה, עד שיום אחד, שנים מעטות לפני מותה, מאסה סבתא בפאה האפורה שחבשה מילדותי והסירה אותה ללא התרעה מוקדמת. במחי מעשה אחד הפכה סבתא למסמר הפרלמנט.
בהתחלה זה היה קשה, בעיקר משום שאיננו רגילים לנשים קירחות. אבל חשבתי שזה היה אחד ממפגני האומץ הגדולים שראיתי בחיי, גם אם שטיגליץ נראה כמלפפון חמוץ נבול. היא השיגה אישור מאבי לשלוח אותי לקייטנת ״הדסים״ של ולטר פרנקל. סידרה לי שבוע ב״גלי כנרת״ עם הקרובים העשירים מניו יורק. הייתה הראשונה שהכניסה לחיי כבד אווז. יום אחד שבה מחו״ל עם דבר מה שנראה ככדור גדול עטוף בנייר כסף. כולם טעמו בדחילו ורחי-מו חוץ ממנה כמובן. לארוחת צהריים בשבת נהגה להכין כבד קצוץ, מלפפונים מתוקים-חמוצים בשמיר, בשר ברוטב שמנת וטורט מלנקוב. היא הייתה אישה שהחמירה עם עצמה ועם סביבתה, ישבה מול צלחת ריקה ולא אכלה כזית עד שסיימו כולם. שלא יקרה חלילה שלא יהיה מספיק. מנסיעותיהם הרבות לאירופה שבו עם שוקולד שפרינגלי שמאז לא טעמתי כמותו. בנוסף לאהבת דברים ״טובים״ ירשתי ממנו את ראיית הנולד. לא הנולד הקוסמי והסמוי מן העין, אלא הנולד המציץ מעבר לפינה. ימים ספורים לפני פלישת גרמניה לפולין בספטמבר 1939, שילח שטיגליץ את בני משפחתו, הוריו, אשתו, שלושת ילדיו, אחיותיו ובעליהן, מקרקוב, עיר הולדתו, מזרחה ללבוב-למברג. בחושו המיוחד הבין כי ענני הסופה השחורים שנקשרו בשמי אירופה לא בישרו מטר ברכה של סתיו אלא את תחילתו של עידן אפל ומר וכי מוטב להם, לאלה הרואים את הנולד, להימלט מפניו.
בראיון שערכתי איתו בסרט שבאתי לצלם בישראל אמר: ״ידעתי שזה ייגמר לא טוב. אמרתי שאת החיים צריך להציל, אבל הבריחה לא הייתה פשוטה״. כאשר הגלו הרוסים את המשפחה לסיביר הוא היה בלבוב. מבעל משפחה הפך לפליט בודד. באותה גישה שכלתנית ולא רגשית שלו לחיים לא הפך במצב בניסיון למצוא בו משמעות נסתרת, לא העמיק בספקולציות ולא שאל קושיות. הוא היה ״נוסע בין הערים כדי להוציא לחם, קונה ומוכר רהיטים וחפצים משומשים״.
בשנים הטובות היה הספק הראשי של ריהוט וחפצי אמנות לארמון המלכים ואוול בקרקוב. אביו, אברהם, ארז במזוודה את עיקר אוסף היודאיקה הנדיר שלו והשאיר אותה בידי בעל הבית שאצלו התגורר. המזוודה נמסרה לידי שטי-גליץ וכאשר נמלט מהגרמנים הטמין אותה בחצר גינתו של ידידו פרופ' קולצ'יצ'קי. אחרי המלחמה חפרו הפרופסורים קולצ'יצ'קי וגרואר באדמה הקפואה והקשה. שני הידידים הוציאו את האוצר הגדול והעבירו אותו לקרקוב לאב שחזר מגלות סיביר. האב התייפח מאושר מול האוסף. בעזרת יו״ר ״הצלב האדום״ הגיע האוסף לשוודיה ומשם לידי מרדכי נרקיס, מנהל מוזיאון ״בצלאל״ בירושלים.
הגרמנים שלכדו את שטיגליץ, השאירו אותו בחיים כדי שיעזור להם לברור את החפצים, הרהיטים והשטיחים שהשאירו אחריהם הפליטים. שטיגליץ נמלט מהם פעמיים ונשבה בידי הרוסים שהציבו אותו בנקודות הקנייה שלהם. שם פגש שטיגליץ את הסופר לב טולסטוי והבמאי סרגיי אייזנשטיין, שגם הם חיפשו עתיקות ואמנות טובה במעין מסע שעשועים. מסביב התערער יסוד העולם ושני המאורות התרבותיים הרוסיים הגדולים חיפשו בנרות אחרי חפצי אמנות לביתם.
ב־30 בנובמבר 1987 עבר הנקרא ״אוסף שטיגליץ״ לחזקת מוזיאון ישראל. למיטב זיכרוני לא שאל אותי שטיגליץ לדעתי וגם לא היה אמור לשאול. מן הסתם התייעץ עם שלושת ילדיו, ועל הסכמתם מגיעה להם ברכה וסטירה. שטיגליץ ידע שקופסה לבשמים מכסף, מעשה ידי איליה שור, לא יכלה להתחרות ב״מד מן״ בקרב על טעמו של עם ישראל, ובכל זאת נתן. המעשה נעשה ואם היה טוב לו - טוב גם לי. אפילו אם מדי פעם חולפת עננה אפיקורסית קטנה וקמעונאית מאוד בשמי חיי. במיוחד בימים ירודים אלה. דילמות של כסף, כבוד, מסורת, תרגום חילוני וקטנוני מאוד לחיים שנרקמו בעבודת יד. מפריטי היודאיקה המעטים שחילק לנכדיו בקפדנות ייקית, נותרו לי פחות מלאחרים.
באחת מנפילות הסוכר הכלכליות העונתיות שלי מכרתי פריטים רבים במכירה פומבית כדי לשמור על הבית. הוא היה מבין. מעטים הם האזרחים המוסרים מפעל חיים לגוף קל רגליים וזריז קליטה כמוזיאון. ההעברה אינה שונה במהותה ובפרטיה מהעברתו של שחקן כדורגל לקבוצה אחרת. מוזיאון הוא גוף המורגל בלקבל יותר מאשר מורגלת משפחה פרטית לתת. מכיוון שכסף הוא עניין של השקפת עולם וקיום, ומכיוון שירושה היא נושא שמשפחות דנות בו, לא מיותר לציין כי אוסף היודאיקה של שטיגליץ היה מניב היום, במכירה פומבית מכובדת בניו יורק, משהו בין 8 ל־10 מיליון דולר, הערכה גסה. שטיגליץ שראה בעיני רוחו את חצרות החסידים עתירות הממון מנקרות באוסף, מפרקות אותו, מפרידות בין כתר תורה ופמוטים, בין הגדה לכתובה, נטה בשיקוליו למוזיאון ישראל, שם היו לו ידידים שדרבנו אותו. מה גם שהיה לו יסוד סביר להניח שכלי הקודש הללו יהפכו לבני ערובה במלחמות ירושה, כפי שאכן קרה בחצרו של הלובאביצ׳ר. ספק אם היה האוסף מתפקד כדבק שהיה מאחד את המשפחה. ממילא היה כל אחד עושה לביתו.


סדר הגדה של פסח, המבורג, 1762. האמן: נתנאל בן אהרן סגל
 
מיום המסירה קשה היה לאסוף את המשפחה לסדר פסח כמו זה ששטיגליץ ידע לערוך בניגון משל עצמו. אחרי הגדות מקוריות בכתב יד מאת סופרים גאונים היה קשה לרדת להגדות שנהג ״מעריב״ לחלק בערב החג עם מודעה בשער האחורי. קוממה אותי בעיקר התנהלותו החזירית של המוזיאון. הבטחות שניתנו לא מולאו. שנים רבות חלפו עד שחלק קטן מהאוסף הוצג בוויטרינות מיוחדות ולא כפי שצוין בפרטנות בחוזה שנחתם.
במשך שנים רבות מדי הייתה תשובת המוזיאון לשאלה היכן נמצא ״ישו בפני שופטיו״ - ציור השמן הענק מאת מאוריצי גוטליב, הצייר הגאון שמת בדמי ימיו ושהיה הרקע שעליו חגגנו את סדר פסח, ציור שממנו המראתי מהסלון הזעיר בג׳ורג' אליוט כל הדרך לגולת פולין -שהוא בהשאלה, בשיפוץ, שוב בהשאלה ושוב בשיפוץ, בן ערובה תמידי שלקה בתסמונת שטוקהולם מהשנים הרבות מדי שעברו עליו במרתפי המוזיאון. בישראל העכשווית, על פשיטת רגלה התרבותית, אוסף שטיגליץ במוזיאון הוא נזם זהב באף חזיר, תרתי משמע, וזה מכעיס אותי.
באותה מידה אני כועס על האופן האגבי מדי שבו גמלו לשטיגליץ בני המשפחה הרחבה שקריאת המפה העתידית שלו הצילה אותם מהשמדתם בשואה. היהודים האמריקאים הללו שהפכו עשירים כקורח, עד כדי בניין על שמם בוול סטריט, לא הצליחו לחרוג מהתנהגותם המשמימה אפילו בנוכחותו. לכן כה שמחתי לצפות בו גובה מהם נקמות קטנות. כמו הפעם שבה הגענו לארוחת ערב בדופלקס הגבוה בניו יורק עם כריכת כסף לתורה ששטיגליץ לחש באוזני את מחירה הריאלי ושאותה הניח, כבדרך אגב, על השולחן. ארוחת הערב הייתה, כמו תמיד, סלט טונה, פרוסת לחם ולפתן שאותם הגישה משרתת שחורה במדים לבנים שזומנה לחדר האוכל עם פעמון בידי בעלת הבית. אחרי האוכל הלכנו למסעדה הצ'כית שהייתה אהובה על שטיגליץ. בעל הבית שהחשיב עצמו אספן מבין, חטף את הכריכה, מתפעל, מוקסם ולחץ על שטיגליץ למכור לו בו במקום. כמובן שסירב אך נכנע בסוף תמורת סכום דמיוני שגרם לי לאהוב את סבי ואת חוכמת החיים שלו.
קוניו הנאמנים היו עילית המשק הישראלי. ראובן הכט מהממגורות. עמי בדאון מקוקה קולה. ז׳ורבין. טדי קולק ומשה דיין היו ידידיו הטובים. אינני זוכר את הנסיבות, אבל פעם הזדמנתי למשרדו של מוזי ורטהיים בקוקה קולה, שעל שולחנו היה מונח ספר ציוריו של גוטליב. לעתים נדירות בלבד אתה יוצא גיבור מורטהיים במפגש הזוי כזה. כך הרגשתי כאשר דפדפנו בספר והצבעתי לורטהיים על הציורים שעברו דרך שטיגליץ או אלה שבמחיצתם גדלתי.
לחנוכת דירתנו החדשה אמר: ״רונ׳לה״, כך קרא לי, ״בוא לחנות ותבחר משהו״. בחנות תלו אובייקטים מכובדים: קיסלינג, מינצץ, שאגאל, ליברמן. מותר היה לאמוד את ערכם בעשרות אלפי דולר. אילו הייתי מוריד קיסלינג מהוו ועוטף אותו בנייר חום, הוא היה מחייך בגאווה והיה אומר ״בחירה טובה״. לפעמים גם אני ניסיתי להיות איש העולם הישן, כלומר מינימליסט, ובחרתי אקוורל של ז׳ול פסקן, צייר שאני אוהב במיוחד. שלוש נשים על ספסל.
אני שח לעצמי שזה לא היה קשור בסבתא, לא באמת, אבל בדיעבד למדתי שהייתה לו אישה כמעט בכל עיר אירופית גדולה על פי מניין התושבים. וכמובן העובדה שהוא היה ״המשכנע״ המשפחתי. לבן אחותו, יפהפייה שהייתה נשואה ליצרן פסנתרים אוסטרי, היה בן קולנוען עם עין זריזה שאיימה על שלמות המשפחה. אירופה של שנות ה־60 הייתה מלאה בבחורים נאים וצעירים שהתחרו בסגנון חייו של גינתר זקס, מתהילת בריג׳יט ברדו, והבחור חבר לקייטי, יפהפייה שהייתה אחותה של בחורת בונד הראשונה אורסולה אנדרס שאהבה צליל של קריסטל. בעיני המשפחה היא נתפסה כמסלקת מזומנים וההחלטה שהתקבלה הייתה שיש לקלף אותה מהבן המסוחרר לפני שמעיין המזומן יחרב. שטיגליץ הגיע לחדרם של הזוג במלון יוקרתי, שלח את הקרוב לקנות לו טבק וגילה שסכום פעוט של 5,000 דולר יבטיח פרידה מהירה ללא עקבות בזמן שיידרש לקייטי לארוז.
״למדתי ממנו משהו על אמנות״, כתב אדם ברוך, ״כי למדתי ממנו משהו על החיים, כי למדתי ממנו על אנשים ועל טבעם הפנימי. קשה למסור את השיעור שלמדתי ממנו על רגל אחת. פשוט תסכימו איתי שלמדתי. בכל זאת: כתובה הולנדית מהמאה ה־16 תמיד שווה יותר מתחריט טיפוסי של פיקאסו או שאגאל. 40 שנות חיים בישראל לא עשו את שטיגליץ ׳ישראלי'. הוא לא זמזם שירי מולדת, כי לא היו לו שירי מולדת ישראליים. ושדות בעמק לא קידמוהו, כי אין לו דבר עם השדות בעמק. הוא לא דיבר עגה ישראלית, גם משום שלא היה לו קשר ממשי עם דוברי עגה מקומית. ואם האיש המקסים הזה, המיוחד הזה, העותק הבלעדי הזה, המושחז הזה, הציניקן, הערום, המהיר הזה, חולם בלילה על מולדת, אז הוא חולם על קרקוב ולא על דגניה או על שכונת בורוכוב״.
ועדיין הייתה לחברי המת החוצפה לנזוף ולגעור בי כאשר באתי אליו, כובעי המטפורי בידי, לספר לו כי כלה כוחי וקניתי למשפחתי ולי בית באמריקה. שנה לאחר מכן קנה אדם אדמה בגליל ובנה עליה בית. כל אחד והמרחק שיכולות רגליו לשאת אותו.