"בזכותך", אמרה לי האישה שעמדה לידי בתור לדלפק הקבלה של בית המלון, "אני ובעלי מרגישים הרבה יותר נורמליים. כל פעם שראינו אותך ואת אשתך מתווכחים ב'מחוברים', אמרתי לו 'הנה, יש עוד זוגות שלא תמיד מסכימים על הכל, אבל ממשיכים'". מהצד ראיתי את בעלה מניד ראשו בהסכמה.
 
"תודה", אמרתי וחייכתי, כשבתוך תוכי הרגשתי שאני קורס, נחנק. האירוניה כאן הייתה מוגזמת אפילו בשבילי. זו לא הפעם הראשונה שאני שומע משפט בסגנון הזה. אני כבר רגיל לאנשים שניגשים אלי ברחוב ומספרים לי על האפקט שהיה לצפייה ב"מחוברים" על הזוגיות שלהם, אבל זו בהחלט הפעם הראשונה שאני שומע את זה ואני רוצה לבכות.
 
"אתם יכולים לעקוף אותי", אמרתי ושלפתי את הנייד, "אני צריך לשלוח שנייה הודעה". העמדתי פנים שאני שולח אותה. לא הייתה לי ברירה. לא רציתי שהם ישמעו אותי מזמין חדר לעצמי. לבד. להערכתי, אם האישה הזאת הייתה שומעת אותי מזמין חדר רק לעצמי ל"תקופת זמן שאינני יודע עדיין להגדיר אותה, בוא נתחיל בשלושה ימים", היא הייתה נכנסת מיד להתקף חרדה, כולל צעקות אימה דרמטיות שהיו מרעידות את השקט המאורגן של הלובי.
 

זה היה מלון עירוני מתחכם שכזה. ממוקם ברחוב צדדי שנושק לשדרות רוטשילד, ועל כל קיר היו תלויות יצירות אמנות. לא היה סנטימטר פנוי על הקירות. הכל היה עמוס ביצירות. "מבחינה קונספטואלית, המקום הזה הוא הרבה יותר גלריה מבית מלון", אמר לי פקיד הקבלה ונתן לי את המפתחות לחדר.
 
על אחד הקירות בקומה שלי, ממש ליד המעלית, היה תלוי ציור סוריאליסטי של גבר ששוקע בחול טובעני. כל פעם שעברתי ליד הציור, התבוננתי בו וחשבתי לעצמי שהנה יצירה שיכולה לתאר את מצבי בצורה הטובה ביותר. עד עכשיו הציור הזה תקוע לי בראש, וכשאני חושב עליו, אני מיד נזכר בתחושת המחנק הנוראית שסחבתי בשבוע הזה שבו עזבתי את הבית, וכמעט מצאתי את עצמי רוקד על מדרגות הרבנות.
נכנסתי לחדר. גם כאן התחכום נזל מכל עבר. אמנות אבסטרקטית על הקירות, מנורות עומדות ליד החלונות, שנראים כמו פסלים סביבתיים, ורהיטים שנראים כאילו הם ממתינים שמישהו ייקח אותם לשנקר ויעשה מהם מיצג.
 
מבוהל ומיוסר התיישבתי על הספה וגיליתי שאת מחיר האסתטיקה משלמים בנוחות. הייתה זו הספה הכי לא נוחה שישבתי עליה כל חיי. אבל אולי צריך להביא בחשבון את האפשרות שזו לא הייתה אשמת הספה, אלא שהייתי במצב כזה, שבו הרגשתי כל כך לא נוח עם עצמי והשלכתי את זה על הספה המסכנה. היום אני יודע שלפעמים אתה יכול להרגיש כל כך רע, עד שכל מקום שתשים בו את התחת שלך ייתן לך תחושה שכאילו התיישבת על ערימת נעצים.
 
באמת שלא היה לי מושג מה עושים עכשיו. הדבר היחיד שעלה לי בראש זה איזה פסיכולוג אחד שטיפל בי לפני כמה שנים, ואמר לי שבמצבים של אי ודאות, הדבר הכי טוב לעשות זה לכתוב לעצמך מכתב. אז פתחתי את המחשב הנייד והתחלתי לכתוב מכתב לעצמי.
 
"תראה אותך, ליאור. בן 31, תקוע בתוך חדר מלון עירוני עם אורות עמומים שנותנים לחדר תחושת אינטימיות, עלק "תשעה וחצי שבועות של שיכרון חושים", בזמן שאתה הכי לבד בעולם. עם פרקט מעץ אלון מלא, שגורם לכל פסיעה שלך במרחב להשמיע צליל תקיף שמגיע עם תוספת של הד, כזה שמזכיר לך - במקרה ששכחת - כמה שאתה לבד. ועם וילון, שאם תסיט אותו, תגלה מאחוריו עיר מלאה באפשרויות שנשבעת לא לחזור אליהן.

"במקלחת ישנו שלט שאומר שבשביל לחסוך במים ובשימוש בחומרי ניקוי מזהמים, למען הסביבה והאיזון האקולוגי, יש לשים באמבטיה את המגבות שאתה רוצה שיכובסו, ואילו את המגבות שאתה רוצה להשתמש בהן יש לתלות שוב על המתלה. ואתה מביט בשלט הזה ושואל את עצמך אם אולי כדאי שתישן באמבטיה, וכך על הבוקר ייקחו אותך ויכבסו אותך, בתקווה שתצא בן אדם יותר נקי. או שאולי עדיף שפשוט תתלה את עצמך על מתלה המגבות ותגמור עם זה.

"אם היית גרף, ליאור, והיו מציירים את המרחקים של חייך בסדר יורד, היה הגרף מתחיל לפני שש שנים, מאז שנגמלת, עובר לשלוש שנים מאז שהתחתנת, שנה מאז שבנך נולד ושבוע מאז שאתה ואשתך נכנסתם לסחרור חופשי והתחלתם שניכם לדון באפשרות שזה הסוף. שבוע מאז שהעזתם בפעם הראשונה לשאול את השאלות שמעולם לא חשבתם שיצאו מהפה: "אז את רוצה שהילד יהיה איתך כל הזמן או משמורת משותפת?", "מה עם הכלב? אולי אני אקח אותו, כי אם את תהיי עם הילד, יהיה לך קשה לטפל גם בו". שאלות שאפילו ההעלאה שלהן על הכתב עושה לך צמרמורת קשה.

"תראה אותך, ליאור, אתה בקושי מצליח להוריד את הנעליים ולהתמקם כאן בחדר הסינתטי הזה, כאילו חליצת הנעליים היא הודאה בכישלון, או גרוע מזה - ויתור סופי. אתה לא רוצה לוותר. אתה לא יודע על מה בדיוק, אתה פשוט יודע שאסור לוותר.

"האמת היא, ליאור, שאתה לא האדם שחשבת שאתה. הפכת לאדם אחר - שקרן, רמאי, פחדן. בגדת בכל העקרונות שליוו אותך כבן אדם, פגעת במי שהכי חיבק אותך, בחרת בדרך פחדנית. תוריד כבר את הנעליים, ליאור, תתרווח לך בחיים החדשים שיצרת לעצמך, נסה למצוא את עצמך בתוך תחושת הריקנות, נסה להתמזג עם השקט המפהיד, שקט שהוא - את זה אתה מבין עכשיו - הרבה יותר מפחיד מרעש הוויכוחים והריבים הבלתי נגמרים שהשארת בבית מאחור.

״איזה כפוי טובה אתה, ליאור, שכחת איפה היית לפני שש שנים, כשחזרת מארצות הברית וסך כל הנכסים שלך היו מזוודה ומחשב נישא, ורוני הייתה שם בשבילך? שכהת שרק היא באמת האמינה בך? שש שנים, ליאור, שש שנים שהיא הולכת איתך יחד ומאמינה בך ובחלומות שלך, והנה עכשיו, כשהחלומות שלך מתחילים להתגשם, אתה הופך לסיוט שלה.

״אז נכון שכבר תקופה ארוכה אתם לא מסתדרים והכל חורק, אבל עדיין נשאלת השאלה אם זה היה צריך להגיע עד למצב הזה? האם מה שקורה כאן עכשיו זו ההתחלה של הטעות הגדולה של חייך?"

פתאום צלצול טלפון. הפסקתי את כתיבת המכתב. עניתי וגיליתי הודעה מוקלטת מטעם קופת חולים כללית - תזכורת אוטומטית לתור אצל רופא ילדים, שאמור להיות מחר לילד שלי, ארד. ״אם אתה רוצה לבטל או לדחות את הפגישה, לחץ 1״. הטלפון נפל לי מהידיים. בדיוק בנקודה הזו, העיניים שלי התמלאו בדמעות.
 

איור: אילה טל
לפני יומיים ישבתי לפגישת עבודה עם מישהי. שנייה לפני סיום הפגישה היא שאלה אותי מה קורה איתי ועם אשתי בימים אלו, ״כי אתה, יודע, ב'מחוברים' האחרון זה נראה קצת...״.

ידעתי טוב מאוד מה היא רוצה לדעת. גם כי נשאלתי את השאלה הזאת פעמים רבות בעבר, וגם כי גוגל מעיד על כך. אם תחפשו את השם שלי במנוע החיפוש, אחת האופציות שמנוע החיפוש ייתן לכם (מיד אחרי האופציה הקלאסית ״ליאור דיין סמים״) זה ״ליאור דיין התגרש״.
 
״האמת היא״, אמרתי לה, ״ממש חבל לי שהסדרה לא המשיכה להצטלם עוד כמה חודשים, כי אני ורוני נמצאים בתקופה הכי טובה שלנו אי פעם. אף פעם לא קיבלנו והבנו אחד את השני כמו עכשיו. אבל היינו צריכים לעבור משבר בסדר גודל אסטרונומי בשביל להגיע לזה. זה היה משבר מהסוג שממנו זוגות יוצאים או מחוזקים או מפורקים. יצאנו מחוזקים. וזה די הפתיע אותי, כי בחיים לא חשבתי שאנחנו זוג כזה חזק שיוכל לשרוד משבר כזה. בחיים לא חשבתי שהאהבה שלנו כזו חזקה״.
 
״אני ממש שמחה לשמוע״, היא ענתה לי.
 
״אבל מעל לכל״, המשכתי לדבר, ״אני מרגיש שבזכות המשבר הזה נוצר מצב שבו בחרנו אחד בשנייה מחדש, ושאנחנו לא נמצאים במערכת היחסים הזאת מכוח האינרציה. מה גם שאני חושב שכל אחד מאיתנו הבין טוב מאוד, שאם הוא בוחר להישאר יחד, יש לו סוג של אחריות לדאוג שהקשר יעבוד, ולשנות מה שצריך לשנות כדי שהבחירה תצדיק את עצמה״.
 
כשחזרתי הביתה, נכנסתי לחדר העבודה, הדלקתי את המחשב ובאחד האתרים מצאתי ראיון זוגי עם ידידי אלירז שדה ובת זוגו אילנית לוי.
 
״אומרים שאחרי ארבע שנים ההורמון של ההתאהבות יורד״, אמרה לו הכתבת קרן נתנזון ורמזה שאחרי ארבע שנות זוגיות, שבמהלכן אלירז ואילנית עברו הרבה יחד ועדיין בחרו להישאר זה עם זה, הגיע הזמן לטבעת. ״זו אחלה הזדמנות למסור מפה לחברים והחברות בבית, שכשהם עושים את הצעד של להציע, עדיף שזה יגיע בשלב הזה ולא לפני״, השיב אלירז, ״כי לפני אתה עדיין מטושטש, שיכור, לא מבין מי אוהב, למה אוהב. בסופו של דבר, אם אתם נשארים ביחד אחרי השנה-שנתיים-שלוש הראשונות של האקשן, הבלגן והריגושים, אז אתה יכול לצאת לדרך״.
 
סימסתי לאלירז שאהבתי את מה שהוא אמר. אני מודה שגם אני ורוני החלטנו להתחתן קצת מוקדם מדי (אחרי שמונה חודשים), ושבדיעבד אני בהחלט יכול להצטרף לאלירז בהמלצה החמה שלו לבחור לבלות את חייך עם מישהו רק אחרי ששרדתם כמה שנים טובות והבנתם שמעבר לאהבה ולתשוקה, יש ביניכם איזשהו קסם שעובד גם בלי הורמון האהבה. לא לכולם יש הזדמנות לבחור אחד בשני מחדש, כמו שהייתה לי ולאשתי לפני חודש.
 
הדלקתי סיגריה והסתכלתי על התמונה הענקית מהחתונה שלי ושל רוני, שניצבת על הקיר שלי בחדר העבודה. לקחתי שאיפת עשן וחשבתי לעצמי שתמיד תוכל למצוא מערכת יחסים להיכנס אליה, אבל לא תמיד תוכל למצוא מערכת יחסים ששווה להישאר בה.