הנה אתה מלטף את בטנה. כמה יפה לה ההריון. פעם אמר לך אביך, שאישה יכולה להיות הכי יפה בשני מקרים, או כשהיא עוטה כיסוי ראש, או כשהיא בהריון.


צחקת ושאלת ״ומה עם איפור, אבא? אין שום דבר שהוא לא יכול לסדר״.
 
ופתאום, בין ליטוף לליטוף, בין מבט למשנהו, אתה רואה כמה יפה היא. אין ספק, הילד או הילדה שהכנסת אל בטנה מאירים עליה בפנס מתוך הרחם.
 

אם הספירה שלכם נכונה, כנראה שעוד כמה ימים היא תלד. אתה עובד בלי הפסקה כדי להביא קצת אוכל אל תוך הבית הקטן שבנית לך ולה. לא הספקתם להתייעץ עם רופא, ובכלל, אין פה אף רופא. יש רק אחד, מעבר להרים ובמרחק של יומיים נסיעה.
 
אז החלטתם ככה, מה שיביא האל - יביא. גם בנות משפחתך אף פעם לא ביקרו אצל רופא, והנה, כולכם יצאתם בסדר גמור.

אשתך לא אמרה מילה, היא תמיד מסכימה איתך, בו-טחת בך, אתה הגבר שלה, לא?
 
עברו שלושה ימים. בין צרצרי הלילה למשאיות הבאות לקחת עובדים אל העיר אתה מרגיש אחיזה חזקה בידך. ״עכשיו!״, היא אומרת, ״אלוהים רוצה שהתינוק יצא עכשיו!״.
 
ולמרות שזה הילד הראשון שלכם, ולמרות שאף פעם לא העירה אותך באמצע הלילה, אלא רק למטרות הנאה - אתה מתעשת מהר, מנשק את מצחה ואומר לה לנשום, מספר לה שתכף תחזור, נועל נעליך, לובש גופייה לבנה ומתחיל לרוץ.
 
אתה רץ בין הסלעים, על האדמה היבשה. אתה רץ בין בתי הכפר חסרי החשמל, אתה רץ וצועק ״מיילדת! מיילדת! בואי!״.

הכפר דומם, אין קול ואין עונה.
 
אתה ממשיך, ״מיילדת, בבקשה. זו אשתי, היא יולדת!״.
 
והנה, מאחד הבתים, הדלת נפתחת. ילד קטן מציץ בך, מאחוריו עומדת דמות נשית ומצווה עליו לסגור את הדלת כשהיא הולכת.
 
היא מצטרפת אליך ואתם רצים יחד. לפעמים שמלתה נתפסת באחד הסלעים, אתה עוזר לה לשחרר ומגמגם ״זה פה, ממש לא רחוק״. עכשיו אתם בתוך הבית, אשתך על המיטה, מחזיקה בסדיניה וצועקת ״זה יוצא לי, בבקשה, תעזרו, זה יוצא״.
 
המיילדת מבקשת ממך להביא חולצה או חתיכת בד וגיגית עם מים.
 
בן רגע אתה ממלא את מבוקשה. בדרך אתה מנשק את הצלב שעל צווארך ומבקש מההוא שגר בין העננים לשמור על אשתך ועל מה שהיא הולכת להביא לעולם.
 
כמה דקות אחר כך נשמע קול של תינוק. קול בכיו המגיע לאוזניך כמו מלטף את פניך ומביא איתו את חיוכך וחיוך אשתך.
 
״מזל טוב״, אומרת המיילדת, ״יש לכם תינוק״.
 
עוברים כמה ימים, והתינוק מסרב לינוק. הוא מזיע, בוכה חרישית וציפורניו כחולות. ״הוא לא כמו כל התינוקות״, אומרת אשתך. ולא רק היא אומרת, כולם אומרים. אתה מרים אותו בידיך, זוקף אליו מבט ושומע איך נשימותיו מאיצות, כמו רץ מרתון שזה עתה חצה את קו הסיום.
 
דמעה יורדת מעיניך. הוא לא כמו כל התינוקות. מישהו שעובד איתך סיפר לך שגם הילד השלישי שלו היה ככה.
 
״אותו הילד שמת?״, אתה שואל. הוא לא עונה ומסתגר בפינה. הרופא רחוק, רחוק מאוד ואין כסף.

ואולי, אולי גם התקווה איננה?
 
ראיתי אותו, את התינוק הזה, לפני כמה שבועות בבית החולים וולפסון בחולון. עטיתי מסכת מנתחים, לבשתי חליפה סטרילית ואפילו את נעלי כיסיתי בניילון.
 
נכנסתי אל חדר הניתוחים, עמדתי בזהירות על שרפרף וראיתי את ד״ר ליאור ששון ועוד שני רופאים, האחד פלסטיני והשני אפריקאי, מנתחים לב של תינוק בן יומו. לא ישראלי. מאפריקה.
 
את פניו לא ראיתי. כל כך רציתי ללטפם, כדי שיחוש, אף על פי שהוא מורדם, מגע אישה עליהם. כששאלתי למה פניו מוסתרות, ענו לי שזו פרטיות החולה. אז דמיינתי.
 
והנה הם אוחזים באזמל ניתוחים ובחוט תפירה ומנסים להציל את לבו של הילד.
 
״הצל לבו של ילד״, כך נקראת העמותה שבה הם מתנדבים. על זמן הניתוח הזה לא יקבלו כסף, גם אם הוא יימשך שעות רבות. אין להם בעיה עם זהויות ופוליטיקה, כל עוד זה נשאר מחוץ לשולחן הניתוחים שלהם.
 
״ילד זה ילד", אומר לי הד׳׳ר, ״ולא לכל ילד יש בית חולים על ידו. אנחנו נוסעים לכל העולם - עיראק, סוריה, אפריקה, ואפילו פה, מעבר לקו הירוק, ומביאים ילדים עם מומים בלב". ״וההורים שלהם? איפה הם?״, אני שואלת. ״בדרך כלל אנחנו מביאים הנה רק הורה אחד. אם האמא אחרי לידה, אז האבא מגיע״, הוא מסביר לי.
 
ושורף לי הלב על אותה האמא. מה זה משנה פלסטינית או אפריקאית, הכאב הוא אותו הכאב כשילדך נלקח ממך לניתוח בארץ זרה רגע אחרי שיצא מתוכך.
 
אני מביטה על לבו הפתוח של הילד הקטן, רואה איך הוא פועם באיטיות ובא לי ללחוש לו שיר ערש, אולי על הבובה זהבה, אולי על היקינטון, אבל השיר היחיד שעולה לי בראש הוא ״זה עולם קטן מאוד״.


מחוץ לחדר הניתוח
אני לא מעיזה להוציאו מפי מהפחד להטריד את רצינותם של הרופאים האלו.
 
כשאני לא יכולה לשאת עוד, אני מודה להם, יוצאת מחדר הניתוחים ונכנסת אל תא ההלבשה, לחזור אל בגדי הרגילים. אחר כך אני מרגישה קצת סחרחורת. מראה של דם אף פעם לא עשה לי טוב. אז אני ניגשת לאחת ממכונות השתייה ורואה אישה עם רעלה מביטה בי. היא מחייכת ואני משיבה בחיוך. ״את מדברת עברית?״, אני שואלת.
 
״קצת, הנכד שלי פה, עושים לו ניתוח״.
 
״אללה יסעדו״, אני אומרת לה. היא עונה ״אינשאללה״ ומזכה אותי בעוד חיוך, כמו שמחה על שהבאתי לה קצת ערבית (עם מבטא מזעזע) אל תוך בית החולים.
 
אחר כך אני נוסעת אל בית הילדים בחולון, שם נמצאים הילדים הממתינים לניתוח, או כאלה שכבר עברו את הניתוח ובאו להתאושש. אמהות אפריקאיות בבגדים מסורתיים מגישות אוכל לילדיהן. אחד מהם, שמנמן, לא מתייחס לאף אחד ויוצא לשחק בגינה המושקעת שיש להם שם.
 
אני רצה אחריו. ״הוא אחרי ניתוח והוא עושה בית ספר לכולנו״, אומרת לי אחת המתנדבות.
 
אני מחזיקה בלון בידי ושואלת אותו ״רוצה?״. הוא מחייך ומתחיל לרדוף אחרי. אני מביטה בידיו ורואה את הכחול, הכחול הזה שסימן על בעיות חמצן בעקבות מום בלב.
 
אני מכניסה לעצמי חרדות ומפסיקה לרוץ. הוא מתיישב עלי ואני ממציאה לו סיפור בעברית, על ילד אחד, כל כך יפה, שבא במטוס גדול לאיזו ארץ יפה, ובתוך הארץ חיכו לו כל המתנות שעליהן אי פעם חלם. הוא לא דובר עברית, אבל מבין הכל. אני מנשקת את לחייו עשר פעמים, אולי יותר, ובכל פעם הוא צוחק. הוא הגיע רק עם אמו, שתי חולצות וזוג מכנסיים.
 
לא כי רצו מזוודה קטנה, כי זה מה שיש.

מלאכים מסתובבים בעולם, וכשהם לבושים בכחול־ לבן, הם יפים יותר.
 
יש לנו רופאים בעלי ערכים נעלים מאוד, אחיות בעלות לב טהור, מתנדבות עם אמביציה מדהימה ותבלין ארצישראלי כל כך יפה - החמלה, הנתינה, האהבה למישהו בלי לתייג אותו חוצות גבולות וימים.
 
עמותת ״הצל לבו של ילד״ נתנה לי חוויה מתקנת ללב הקצת סדוק שהיה לי.
 
ואתה מלטף את בטנה, ואין לכם חשמל, בקושי מים, ועל כסף אין על מה לדבר. אז אתה מביט מעלה ומבקש מאלוהים שישלח קרן אור על המטוס הראשון שיראה. הוא מלא ברופאים שבאו להציל לך את היקר מכל.