בשלב הזה של חיי אני עדיין פוגשת את רואה החשבון שלי פנים אל פנים רק פעם אחת בשנה, וברוב הזמן אני מצליחה להסתפק בהעברת מסרים ומסמכים על ידי גורם שלישי.
באופן כללי, בדיוק כמו בבנק, אני מעדיפה לנהל את כל התקשורת הבירוקרטית הזו שמעיקה על נפשי הארטיסטית דרך אמצעי התקשורת המשוכללים שלנו הכוללים כמה שפחות מגע אנושי. מיילים, מסרונים ותקשורת אלחוטית שאינה כוללת אינטראקציה, גם אם מדובר בעצם באחד האנשים היותר נחמדים שפגשתי. ״את כותבת על רואה החשבון שלך, מה, את מטומטמת?״, שאל אותי ידיד, ואני התעקשתי שזה בהקשר חיובי בלבד. אתם מבינים, זה לא הוא, זו אני. ההתמודדות המנטלית עם העובדה שאחת לשנה בחודש אפריל אני צריכה להתעורר מוקדם מהרגיל ולנסוע כמעט 40 דקות בתחבורה ציבורית מזרחה, גוזלת ממני משאבים נפשיים. אני לא מפונקת, אלא שזה קצת כמו להתכונן לחתונה משפחתית או בר מצווה שמהם רוצים להתעלם, אבל אסור בתכלית האיסור לפספס. משפחה לא בוחרים, גם התמודדות שנתית עם מס ההכנסה לא.
אם אספר לכם את כמות המחשבות שעוברות במוחי כשבוע לפני אינטראקציה המונית משפחתית, אנשים עלולים לכעוס. אבל שוב, זה לא הם, זו אני. על אף שאני טיפוס חברותי שאוהב לבלות עם חברים ולהכיר אנשים חדשים, ועל אף שרוב חברי הם בעצם אסופה של חברים של חברים שאספתי עם השנים, ישנן סיטואציות פסבדו־חברתיות, שהן כורח המציאות ושאני לא מסוגלת להתמודד איתן. אותו ידיד, שיש לו הרבה מה לומר על הטור הזה, טוען שיש לי, כנראה, סוג של חרדה חברתית. לדעתי הוא טועה, מכיוון שאני מתפקדת די טוב באירועים שבהם אני לא מכירה איש. אני מניחה שהעבודה בתחום התקשורת היא זו שגרמה לי להיות אלופת המינגלינג, גם אם זה דורש ממני לשתות הרבה יין כדי להתגבר על הרצון לעמוד בפינה חשוכה ושתבלע אותי האדמה. במחשבה שנייה, ייתכן שהוא צודק. כל עוד אני לא מסוגלת לעשות זאת בפיכחון מלא, אולי בכל זאת יש לי בעיה.
אני לא מפחדת מרואה החשבון שלי. אך המשרד שנמצא בסופו של רחוב, הממוקם על תל, גבעה או שמא מדובר בעצם בהר, גורם לי להגיע לשם בכל פעם מיוזעת, עם דפיקות לב ונשימות קצובות. ״יהיה בסדר, מה את דואגת״, הוא טורח להרגיע אותי בכל פעם מחדש, ״זה בסך הכל ביטוח לאומי, אנחנו נסתדר״. ואני מהנהנת ומבקשת כוס נוספת של מים. אחר כך השקט מסביב גורם לי לספר שוב את ההלצה הקבועה המסתכמת במשפט: ״העיקר שעשיתי את הכושר שלי היום״, כאילו שלא אמרתי זאת גם בשנה שעברה ובזו שלפניה. כמו אותו דוד טרחן שמספר שוב ושוב בעמדת לחיצת הידיים באירועים משפחתיים את