כוהנת הגדולה של התרבות העברית, ענת וקסמן, הצטרפה השבוע לשורת ענקי הדור שמנחילים לנו את התבונה הטהורה.

מי שמזכירים לנו - מוכרי החמוצים, עכברי השוקולד המגיחים מהחורים, מי אנחנו ולאן אנחנו הולכים. אומנם לא הצבעתי לבנימין נתניהו, אבל כמי שבהחלט דוגל בעמדות המצע הקלאסי של הליכוד, אני לוקח על עצמי את האשמה. חייבים לחבר בין מצבור האבחנות של אנשי המחשבה העמוקה כדי לעכל את עוצמת האינטלקט שמכה בנו. כבר לפני שנים אבחן הפילוסוף ואיש המוסר המנוח דוד (דודו) טופז את התזה ש״הצ׳חצ׳חים הם במצודת זאב. הם בקושי שין גימלים, אם הם בכלל הולכים לצבא״. הוסיפה על כך אמנית הבמה וסמל העידון - תקווה (תיקי) דיין - שכינתה את תומכי נתניהו ״אספסוף״. ברבות הימים נוכחנו עד כמה מורכבות היחידות הלוחמות מילדיהם של אנשי התרבות, הזמרים והשחקנים, בעוד שאין בהן תומכי נתניהו ובנט, שלא לדבר על מתנחלים. אלו הרי משתמטים או בונים קריירה בגלי צה״ל.
לא צריך גם להיות יפה נפש כמו עמוס עוז כדי להסכים להתבטאות הרגישה שלו כשאמר ש״גוש אמונים הוא כת משיחית, אטומה ואכזרית, כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטים, פוגרומיסטים ורוצחים, שהגיחה מתוך פינה אפלה של היהדות, מתוך מרתפי ההתבהמות והסיאוב, על מנת להשליט פולחן דמים צמא ומטורף״.
קשה שלא לקשר לזה את הלקח שלמדנו מענק הלוגיקה יגאל תומרקין. זה התוודה באומץ שהוא מבין את הנאצים כשהוא רואה את החרדים. ועל כך הוסיף מסר של פיוס, כשהתייחס לאנשים כמו רפאל איתן ורחבעם זאבי ואמר ש״תרומתי האמיתית תהיה אם אקח תת-מקלע ואהרוג אותם״.

מהבחינה הזו, יאיר גרבוז, יפה בלורית ונפש בפני עצמו, רק סיפק הד מחודש לקולות הקדומים, כאשר אבחן כיצד הקומץ נעשה לרוב. רוב עריץ שכולו מנשקי קמעות, משתטחי קברים, מושחתים, נהנתנים, חזיריים. כולם מחריבי הדמוקרטיה.
ולסיום, אי אפשר להתעלם מהאזהרה המהדהדת שסיפק יהונתן גפן - איש המידות הכביר, אביו ומחנכו של הלוחם הנערץ אביב, שהזהיר כי ״כל מי שהצביע לביבי השנה שלא יבכה אחר כך שהילדים שלו ימותו במבצע הבא בקיץ שאולי יקראו לו תות עשן״.
אומנם אני ״אקדמאי״ צורך ״תרבות״, ביליתי שנים בצבא כקצין קרבי, אני לא מנשק מזוזות ואפילו בעד תחבורה ציבורית בשבת, אבל כולי בוש ונכלם. הניסיון ההיסטורי מלמד עד כמה חכמי הדור הללו צדקו. כשסיפרו לנו עד כמה המזרח התיכון הוא חדש ושוחר אחוות עמים, כשדחפו להסגיר את כל נכסינו לחתן פרס נובל לשלום, יאסר ערפאת. כשלימדו אותנו שיעור בענווה אל מול הנהנתנות של מצביעי הימין, כמו למשל אלה שגרים בקרוואנים על גבעות מרוחקות בשומרון. ורק נותר מקום לשאול, אם ההשקפות שהם חוזרים עליהן כמו תקליט מקולקל מתבררות תמיד כמוטעות והרות אסון, אז אולי הוקסמנים והגרבוזים פשוט לא חושבים. אולי הם סתם קבוצה פרימיטיבית שלא טורחת להפעיל את המוח בצורה עצמאית, ורק מגדפת ברוח שמרצה את המעגל החברתי שלהם? שלא לדבר על האלימות המילולית, רצח האופי הקולקטיבי וההתנשאות, שבאים דווקא מכיוונם. האם ייתכן שכל מה שהם מייחסים לנו בעצם מגדיר אותם?