לפני כחודש נערכה ברית מילה לנין שלנו. לו ולאחיו הבכור יש, בלי עין הרע, 11 סבים וסבתות לדורותיהם.
השניים גם חימשים לסבתא־רבתא־רבתא אחת - סבתו של סבא שלהם. עשרה מהסבים והסבתות השתתפו באירוע, ובסעודה השתבחו הדוברים שזכינו לנוכחות כל הדורות הללו. ואני לא יכולתי להשתחרר מההשוואה לבני דורי, ילידי הארץ, שבילדותנו היינו רובנו חסרי סבים וסבתות.
סיפרתי לנוכחים, בעיקר לצעירים שהאזינו לי בתימהון, שבכיתתי בבית הספר העממי, האשכנזי למהדרין, היו מעט מאוד ילדים שהיו להם סבא או סבתא. הורינו עלו בצעירותם לארץ, כשרובם מותירים מאחוריהם את הוריהם שנספו אחר כך בשואה, אשר קטעה את שושלת הדורות.
סבתא בבית הייתה אז מין אטרקציה. הייתי מהיחידים בכיתה שהייתה להם אטרקציה כזו. סבתי, אם אבי, עלתה קודם פרוץ המלחמה, לאחר פטירת בעלה - סבי. לא אשכח לעולם את פניו של בן כיתתי שבא פעם לביתנו וראה את סבתי עומדת ומבשלת במטבח. הוא התבונן בה בפליאה ולבסוף שאל: מי זאת האישה הזאת? ניסיתי להסביר לו, אבל הוא לא הבין איך לאבא שלי, ״איש מבוגר כזה״ (שהיה אז כבן 39), יש בכלל אמא, והתפלא מדוע לאביו אין.
בשואה נספו במחנה טרבלינקה סבתי מצד אמי, אחיה ואחותה של אמי ואחות אבי עם בני משפחותיהם. בשנים שלאחר המלחמה צצו במפתיע בני דודים של הורי שניצלו והגיעו לארץ, כל אחד וסיפורו עמו. בן דוד אחד ואשתו עברו מפולין לברית המועצות כחודש לאחר פלישת הגרמנים, וכך ניצלו. ב־1958 אזר בן הדוד אומץ ופנה לשגרירות ישראל במוסקבה בבקשה שתמצא את בת דודו בישראל. הפרטים שמסר היו מינימליים: יוצאת העיר ביאליסטוק, עלתה לישראל ב־1930 ושמה לפני נישואיה היה לאה ספיר.
הבקשה הגיעה למשרד הפנים והפקיד שהיא נמסרה לטיפולו שבר את הראש איך ימצא אישה שפעם, בנעוריה, קראו לה ספיר. ואז נזכר במכר שאף הוא מביאליסטוק, וכך קיבל אבי יום אחד טלפון מאותו פקיד ששאל אותו אם במקרה הוא מכיר אישה בת עירו בשם לאה ספיר. אבא היה בטוח שהפקיד מתלוצץ והשיב: לא שמעתי שם כזה. הפקיד נאנח: אוי, מה עושים? אבי שאל מה קרה והפקיד סיפר לו. ואז אמר אבא: זאת אשתי. עכשיו הגיע תורו של הפקיד לחשוב שאבא צוחק עליו. כשגמרו לצחוק, התחילו לטפל בעניין. כעבור כשנתיים הגיעו בן הדוד ומשפחתו לישראל.
בן דוד אחר של אמי, שנסיבות הישרדותו אינן ידועות לי, קשור אף הוא בסיפור מופלא. משפחת אמי השתייכה לחסידות גור. העלייה לארץ הייתה פסולה בעיניהם. אמי, כבר בנעוריה, בעטה במסגרת המשפחתית, כשהלכה לתנועת הנוער של המזרחי הציונית. וכשהחליטה בהיותה כבת 20 לעלות לארץ ישראל, פרצה בבית מלחמת עולם. ההורים הכריזו שלא ייתנו לה אפילו פרוטה לנסיעה. בן הדוד שהיה כבר בעל בעמיו, התקשה לראות בצער בת דודתו ותחב לכיסה בחשאי את הכסף שהייתה זקוקה לו. רק התנה שלא תגלה זאת לאיש.
אמי עלתה, למורת רוחם ולמרבה פליאתם של הוריה. בן הדוד שמימן את העלייה היה היחיד ממשפחתו ששרד את השואה. אצבע אלוהים?