כמדי שנה אני כותבת על סבתי אלה ז"ל, ניצולת שואה שאיבדה במחנות הריכוז את ילדה הקטן בן השנתיים, את אחיה, אימה ואביה.
אני דור שלישי לניצולי שואה, וכל שנה ביום הזיכרון מתעוררים מחדש הסיפורים שהיא סיפרה לי על הזוועות שחוותה והגאווה שלי, בתור הנכדה שגדלה כאן, היא להביא את סיפורה.
סבתי הייתה תוהה איך אנשים צעירים מסוגלים לזרוק אוכל, כאשר במשך 4 שנים במחנות היא ניזונה ממים דלוחים ומלוכלכים וקליפות תפוחי אדמה לא מבושלים, מנה יומית שלפעמים היא ואחותה הצעירה: "קחי את המנה שלי, לך קשה יותר, אני אסתדר", היו אומרות אחת לשנייה.
היא לא הבינה איך אנשים צעירים לא יודעים להעריך את כל הטוב שנפל בחלקם, כמו בגדים נקיים ויפים לגופם ונעליים טובות לרגליהם, כאשר היא בתקופת המלחמה התהלכה בשלג הכבד של אירופה עם נעלי עץ הולנדיות גדולות ממידתה ומעיל ענק קרוע, אותו קשרה מסביב לגופה עם חבל.
והיא סיפרה על איך היא נהגה בחורף המקפיא של אירופה לשפשף את גופה השדוף בשלג, בכדי לשמור על מינימום של ניקיון, ואיך אותו שלג גם שימש לה כמי שתייה, על נאצית אחת מה-SS שבעטה בראשה עם מגפי הקלגס שלה עד שדיממה, כי היא העזה לבקש עוד פת לחם יבשה אחרי שאסירה אחרת במחנה גנבה לה אותה.
סבתא אלה גם חלתה בטיפוס קשה וניסתה להסתיר זאת מהסוהרים כדי שלא ישלחו אותה למשרפות, ובמפקד הבוקר השגרתי, אחותה תמכה בה בגבה כדי שלא תתמוטט וצבטה את לחייה כדי שחיוורונה לא יבלוט. היא סיפרה איך גזזו את שערה האדמוני הארוך והמסולסל שכל כך התפארה בו בתקופת נעוריה לפני המלחמה והשאירו אותה ללא כל צלם אנוש, קירחת וחשופה לקור העז.איך גופה נאכל בכינים והיא אפילו לא הרגישה בנוכחותם מרוב סבל ורעב.
צלקת נצחית שעיצבה את מהותינו
סבתא אלה הגיבורה שלי היתה מספרת לנו, למרות הכאב, איך טולטלה ברכבות דוהרות בדוחק מחריד במשך שעות ארוכות וימים לעבר יעד לא ידוע עד אשר קיוותה שאולי מישהו במסע האינסופי הזה שישב לצידה ברכבת, ימות בדרך כדי שהגווייה שלו תשמש לה משענת.
איך במסע הארוך הזה, כאשר רכבת המוות עצרה לכמה דקות, הגיעו בריצה נשים רחמניות מאחד הכפרים עם סלסילות תפוחים, בשביל לתת לעדר האנושי שהצטופף בתוך המכונה השואגת הזאת טיפת אנושיות. ידיים כחושות נשלחו מתוך החלונות על מנת לחטוף את הפירות, אך לשווא, הקלגסים הנאצים סילקו את הכפריות והמסע המשיך ללא רחם ונראה כמו נצח, בתוך תופת שבו ביקשה מאלוהים שיאסוף אותה לחיקו כי טוב מותה מחייה.
סבתא סיפרה איך כיתתה רגליה כפליטה אחרי המלחמה בשבדיה ובמשך חודשים ארוכים חיפשה את אחותה, שריד יחיד ממשפחתה, בכל בתי החולים, כי הייתה על סף מוות כאשר פונתה מהמחנה.
ולחשוב שאלו היו רק מקצת מהתיאורים שעברה לאורך הסבל הנורא הזה.
ביום הזיכרון לשואה, כשהטלוויזיה מוצפת בסרטים על הזוועות, אני נמנעת מלצפות, כי אני כבר מכירה ומכילה בתוכי את הטרגדיה שסבתי פרשה בפנינו לפרטי פרטים עד שהסיפורים הפכו לחלק ממני, כאילו חוויתי אותם על בשרי. למרות שאני ואנשים בגילי כבר דור שלישי לניצולי שואה, לא קל לנו, כי גם אם פיזית לא היינו שם, חרוטה בליבנו צלקת נצחית ואנו נושאים על כתפינו את נטל הזיכרונות שעיצבו לתמיד את המהות שלנו.
וכשאני שומעת על קשישה ניצולת שואה שאין לה כסף לתקן את שיניה, או קשיש אחר שאין באפשרותו לקנות תרופות, או קשישה אחרת שגרה בתנאים לא תנאים, לבי נקרע ואני תוהה איך מישהו שם בכל ממשלות ישראל לא מזדעזע מהעוולה הנוראית שנגרמה ועדיין נגרמת לשרידים האחרונים של אותה תקופה מבישה, וקם לעשות מעשה.
אני פונה בקריאה לכל המנהיגים באשר הם: רחמו רחמו עמי!