הבחירה הטבעית: על נתניהו להופיע ישירות בפני ועידת מפלגת העבודה

נתניהו מודע היטב למשמעות שהוא יהיה הסמן הימני בממשלה, הוא מודע היטב לצורך שלו להראות לאזרחי ישראל, לעולם הערבי, לארה״ב ולאירופים שעשה הכל כדי ליצור ממשלה רחבה. ועדיין, כשתיקרא לשיחות, תתייצב מפלגת העבודה בזמן ובמועד שייקבע.

אילו אני נתניהו, הייתי חותר בעת משבר במו״מ להופיע ישירות בפני ועידת העבודה ולשכנע את חבריה לתמוך בהצטרפות. אין לי ספק כי אם יבקש, ייענה בחיוב, יתקבל יפה וייתן נאום מרשים שיכוון בעיקר למצלמות של אל־ג׳זירה ופוקס שיוצבו באולם. הוא יציע לחברי העבודה לבחור בין שותפות להנהגת המדינה לבין השמעת הערות שוליים מהספסלים האחוריים, תוך תחרות עם יאיר לפיד על תהודה תקשורתית.

להגיע בזמן לצילום המסורתי עם הנשיא. הרצוג. צילום: הדס פרוש, פלאש 90

הוא יודיע להם שהם אחראים לפניה של הממשלה הבאה בדיוק כמוהו, ואף יותר: ״תחליטו - זה אתם או הם״, יאמר כשהוא מתכוון לבנט, אריאל וליברמן. ואז תתחיל הסערה במפלגת העבודה, אבל היא תהיה קצרה, שכן צריך להגיע בזמן לצילום המסורתי עם הנשיא.

האם כך ינהג נתניהו? האם ינהל מו״מ בתום לב או רק משיקולים טקטיים? האם יידע לממש נכון את המנדט הגדול שקיבל כדי לשנות, לאחד ולהותיר חותם? אחרי יום העצמאות נדע.

2. אין לי ספק שחידוש הנכונות הרוסית למכור מערכות 300־S לאיראן איננו בגדר חדשות טובות לישראל. עם זאת, אנסה לתאר בפחות מ־300 מילים מדוע ה־300־S לא שווה יותר מ־300 מילים.

בשורה התחתונה, מדובר במערכת נשק שפותחה בסוף שנות ה־70 ונועדה להגנה על מרחבים ומתקנים אסטרטגיים. המערכת שמיועדת למכירה לאיראן אינה הגרסה המתקדמת, ומערכות כאלו נמכרו כבר למדינות כמו סין, אוקראינה, טורקיה, אלג׳יריה ולוב. להערכתי, העסקה נובעת מהצורך הרוסי לקבל מטבע קשה על רקע הסנקציות שהטיל עליה המערב, והיא גם מהווה מרכיב במאבק הבין־גושי המתחדש על ההשפעה במזרח התיכון.

בכל מקרה, אין מדובר באיום חדש, ממשי ומטריד על ישראל. זוהי מערכת ישנה, מסורבלת וקלה יחסית לאיתור ולהשמדה. אינני מומחה גדול להגנה אווירית, אולם מעיון בפרסומים גלויים למדתי שחיל האוויר התאמן כבר מספר פעמים בשמי יוון, שלה מערכת 300־S משלה, מתוצרת רוסיה.

בקיצור, למרות האופי היהודי השאוב מן המקורות ״אשרי אדם פוחד תמיד״, לא על ה־300־S לבדו יקום וייפול עתיד ביטחון ישראל. ואפשר כרגיל לראות כיצד מייצרים מתוק מעז. הסעודים, למשל, האחראיים לפעילות במרחב האווירי מעל תימן, לא אפשרו לאחרונה למטוסים רוסיים לנחות שם, מאחר שלטענתם הם מבריחים נשק המסייע למורדים החות׳ים הנתמכים על ידי איראן. גם המצרים והירדנים אינם שבעי רצון מההסכם הצפוי בין המעצמות לאיראן, והמציאות הזאת מייצרת לישראל הזדמנות לכינון מערך אזורי, שיוכל להתמקד גם במאבק מול הגורמים הג׳יהאדיסטים, ובהמשך גם לסייע לקדם יחסים והסדרים עם הפלסטינים. מי כאן ירים את הכפפה?

3. יכולות להיות לא מעט טענות כלפי  שר האוצר היוצא יאיר לפיד, אבל בתחום הטיפול בניצולי השואה - צריך להסיר בפניו את הכובע. כבנם של ניצולי שואה בעצמו, לפיד לקח את הנושא הכאוב כמשימה והציג פתרונות. במו אוזני שמעתי ניצולים וקרובים שסיפרו לי על ההכרה, על הכספים, על הסיוע ועל ההרגשה. שאפו. לא כל שר אוצר כאן יזכה להגיע לגן עדן.

לידידו הוותיק (ולאחרונה גם שותפו הפוליטי) של לפיד, האלוף (במיל') אלעזר שטרן, יש מניות של זהב בתחום הזה. שטרן, אף הוא בן לניצולי שואה, ניצל את תפקידו בצה״ל כדי להטמיע מורשת, מודעות וזיכרון. הוא יזם והפעיל את מפעל ״עדים במדים״ שהוביל עד כה יותר מ־30 אלף קצינות וקצינים, בלוויית ניצולים, עדים ובני משפחות, למסע זיכרון בפולין. במקביל, ביוזמת שטרן, בערב יום הזיכרון מתייצבים חיילי צה״ל ובראשם הרמטכ״ל בביתם של ניצולים, שומעים את סיפוריהם ואת תלאותיהם, ומעניקים להם פרח ותעודה. ישנם מקרים שבהם מפגש אחד שכזה יוסיף עוד שנה או שנתיים לחייהם של הניצולים. צריך לראות כדי להבין.

לשטרן (שאני מקווה שיחזור לכנסת) היה רעיון נוסף שטרם יושם, ואני מציע לצבא לאמצו חרף כל חוות הדעת: כל ניצול שואה המאושפז בישראל ילווה ויטופל על ידי חיילי וחיילות ר״מ 2 המוצבים בבתי החולים כדי לטפל בחיילי צה״ל. זה לא עוד כוח עזר רפואי - אלו המדים והסיוע לניצול המאושפז מטעם צה״ל ובשליחותו. לא רק הניצול ייצא מחוזק מהליווי הזה: בעיקר ירוויחו החיילים.

4.  ״אדוני שר הביטחון, התחלתי את תפקידי כילדה בת 19, ואני מסיימת אותו בקרוב כזקנה בת 23, אשר תוהה אם כדאי לה להביא ילד לעולם״. דבריה העוצמתיים הללו של סגן רחלי, קצינת הנפגעים של חטיבת הנח״ל באסון המסוקים, בפני שר הביטחון דאז יצחק מרדכי, לא מרפים ממני וחוזרים אלי מדי יום זיכרון. היה זה במפגש שכינס השר עם כל קצינות הנפגעים כדי להביע בפניהן הערכה על עבודתן התובענית, שלא מוטלת על אף אחת מבנות גילן בשום מדינה בעולם.

בכל יום זיכרון צפים ועולים הזיכרונות והדמויות. לכל אחד יום הזיכרון שלו, הדמויות שעולות מול פניו, הגעגוע והאובדן. אני נוהג להיזכר במפגשים הקשים מנשוא עם המשפחות השכולות. אני נזכר בבתיה ארד, אמו של רון, שלא ויתרה ולא הרפתה; נזכר בבני המשפחות של הלוחמים כץ, באומל ופלדמן שנעדרים מאז מלחמת לבנון; זוכר את שולה מלט ז״ל מיקנעם שהתאבדה על קבר בנה אמיר ז״ל, שנהרג במהלך שירותו באופן מטופש ובאחריות מפקדיו; אני זוכר את סמי ויכסלבאום, שבנו, לוחם סיירת מטכ״ל, נפל באסון צאלים; ואות אלמנותו של תא״ל ארז גרשטיין שנפל בדרום לבנון; ואני זוכר את צלם דובר צה״ל ליאור זיו ז״ל, שנפל ברפיח וחיוכו ניבט אלי מן התצלום שמולי בכל יום, ואת הוריו מימי ודוד שנקרעים מגעגועים.

וישנם גם הרגעים שלפני בשורת האיוב. לנצח אזכור את הלילה של אסון המסוקים שהחריב את חייהן של 73 משפחות באסון הכבד ביותר שפקד את צה״ל, את השמועות, הפחד והבהלה, את מעמד ההודעה למשפחות ואת המסע בארץ השכול ממשפחה למשפחה. אני נוצר עמי את זיכרון אשמורת הבוקר ההיא של אסון השייטת באנצריה, כשטסתי משדה דב לבסיס השייטת. בדרך, בגובה נמוך לאורך החוף מעל מכמורת, הקיצה מתחתינו לבוקר חדש אשתו של סא״ל יוסי קורקין ז״ל, שעוד לא ידעה כי היא אלמנה, והתעוררו ודאי גם ילדיו שלא ידעו שהם עכשיו יתומים.

ארוך וכבד מנשוא הוא המסע בארץ השכול. בקרבנו משפחות קרועות, חלקן בחרו בכוח בחיים וחלקן לא מצליחות ושקועות עמוק בחור השחור. הארץ כולה פצועה והאומה מדממת. השנה בצפירה, אעמיד בדמיוני מול עיני את סא״ל דולב קידר ז״ל שנפל בצוק איתן ואומר לו שלא רק מיכל אלמנתו, אלא עוד רבים מאוד משמאל ומימין, דתיים וחילונים, ותיקים וצעירים, יעשו כאן הכל כדי שנהיה ראויים לקורבן הנורא.❖