מחסום יצירתי: על גינתר גראס ואמנות גדולה שמגיעה מאנשים קטנים

גראס דיבר הרבה נגד טוטליטריות, והרבה מאוד נגד הנאציזם. מיוחס לו הציטוט: "אני סולד מבני אדם שאין להם תסביכים. בלי מעצורים נפשיים אי אפשר. כאשר האדם מתגבר על כל מעצוריו, הוא נהפך לחיה רעה, שורף שישה מיליוני יהודים בתאי הגז או משמיד עשרה מיליון קוזקים בברית המועצות". 
 

הוא אולי קיווה שאמרות ממין אלה ישכיחו את העובדה שהוא עצמו היה חבר בהיטלר יוגנד, תנועת הנוער הנאצית, ובמלחמת העולם השנייה גויס לוואפן אס-אס. כן, זאת שקראה להיינריך הימלר "המפקד". במשך 50 שנה ניסה להסתיר עובדה זו, שנחשפה רק ב-2006.  ככה זה. לפעמים אמנות גדולה נוצרת על ידי אנשים קטנים מאוד. 

ואצלנו
 

את הפער הזה אנחנו מכירים היטב גם מישראל: יאיר גרבוז, למשל, שלא הייתי מתנגדת לתלות ציור שלו בבית ידוע בפה הג'ורה שלו ובחוסר יכולתו לסגור אותו. את נאום "מנשקי המזוזות" שנשא בכיכר רבין בעצרת השמאל לפני הבחירות לא נשכח במהרה. 
 

או אחינועם ניני (שאני באופן אישי לא יכולה לסבול את הויברטו בקול שלה, שלעתים מזכיר עיזה, אבל יש ציבור גדול בארץ ובעולם שדווקא מעריך אותה), שלא יכולה, נפשית, להפסיד הזדמנות לטנף על הימין ובייחוד על המתנחלים. זאת שביום הזיכרון שיחול השבוע מתאבלת גם על ה"קורבנות הערבים" שנפלו במלחמות ישראל. 
 

או ענת וקסמן, שלחכמתה העמוקה מיני ים התוודענו השבוע בראיון שנתנה לסרט ששודר בערוץ 2 "שתי מדינות – עם אחד", כשאמרה שמצביעי הימין הם "השוקולדים", כלומר לכולם דפוסי ההתנהגות האלימה שנצפתה בסרטון השוקולד במטוס, ושברגע שביבי אומר "ערבים", הם מיד "יוצאים מהחורים שלהם". כלומר, השחקנית הלא רעה הזאת משווה את אנשי הימין, המהווים רוב בעם שלה, לעכברים.

  ענת וקסמן וה"שוקולדים,. צילום: אריק סולטן

או אלונה קמחי שהתפייטה בעמוד הפייסבוק שלה לאחר הבחירות, שככל הנראה אכזבו אותה עמוקות: "לכל עם יש את השלטון שהוא ראוי לו. תחי הטיפשות, הרשעות והתודעה הכוזבת. תשתו ציאניד ניאנדרטלים מזויינים. ניצחתם. רק המוות יציל אתכם מעצמכם".
 

ועמוס עוז, וא.ב יהושע, ואביב גפן, ומוקי, שפניני השנאה נוטפים מפיהם כאילו אין חוק נגד הסתה, ואולי בעצם אין חוק כזה כשמדובר בהסתה נגד מתנחלים. 
 

ורק לצורך הבהרה: אין לי בעיה עם דעותיו של אומן, אלא עם מעשיו והתבטאויותיו. אני מניחה ששלמה ארצי, למשל, לא הצביע לבית היהודי בבחירות האחרונות. אבל הוא בא מאהבה, ומקבלה, ולא משנאה ויוהרה והסתה נגד איש, גם אם הם לא חושבים כמוהו. 
 

ויש מקרים אחרים, כמו אייל גולן למשל, אחד מהאמנים העשירים והמצליחים בישראל, שהפער בין היכולות הקוליות שלו לבין עקרונות המוסר בהם הוא דבק עמוק, עמוק מאוד. או חבורת לול, שהשמועות על הניצול המיני הבוטה של נשים שנקלעו לידי חבריה, מעלות גלי קבס. 
 

מה אנחנו, כקהל, כצרכנים, אמורים לעשות עם הפער הנורא הזה, עם ההתנגשות הזאת, עם הבחילה הזאת, שנגרמת בכל פעם שאנחנו רואים יצירה או שומעים שיר של מישהו שהוא הרבה פחות טוב מיצירותיו? איך אפשר להתמודד עם זה? 
 

שתי עצומות קוראות לביטול הופעותיהם של אייל גולן ואביב גפן ביום העצמאות הקרוב. בעצומות נכתב שאין זה ראוי שכספי ציבור יעודדו אומנים כאלה. בעצומה נגד גפן, שהוזמן לשיר על הבמה בראשון לציון, נכתב: "גפן משתמט מצה"ל. מחרף את חיילי צה"ל, מתגאה בחייל שהשתמט מהצבא, אמר לראש הממשלה הנבחר –'לך קיבינימאט'. אביב גפן הוא בושה לעם ישראל, ואין לו מקום על במות המדינה ביום העצמאות!".

דילמת החרם
 

האם חרם הוא השיטה להתמודדות עם התהום? עם הדואליות הזאת? אני מנסה אחרת. אני מנסה להתעלם מהיוצר, ולהאמין שהיצירה שלו היא ישות נפרדת ממנו, ושהיוצר הוא רק צינור. למה בחר הקדוש ברוך הוא בצינור כזה זיפת להעביר בו את כל האור והטוב הזה? אני לא יודעת, וזה לא כל כך רלוונטי לגבי. 
 

זה תהליך לא פשוט, אבל יש לזכור שעצם העובדה שאני נהנית מ"ילד של אבא" של מוקי (שאמר על המתנחלים" חארות, שמאיימים במלחמת אחים" ושצריך "להעמיס במשאיות, לזרוק אותם באיזה פינה ולסתום להם את הפה"), מציור של גרבוז או מהסרט "מציצים", לא אומר שאני מסכימה עם מה שהם עשו או ממה שהם אומרים. אני פשוט יודעת שלפעמים האמנות הרבה יותר גדולה מהאמן.