נתניהו רוצה להקים ממשלה צרה בין היתר כדי ששקד לא תמונה לשרה

מה שבנימין נתניהו רוצה באמת, זה ממשלה עם 18 שרים, על פי החוק. הוא תמיד היה איש חוק, נתניהו. לא ברור אם הוא יצליח להגשים את התוכנית המוזרה הזו. אויבים רבים יהיו לה, כמעט כל הפוליטיקאים שלוטשים עין חומדת לעבר כורסת עור הצבי של המיניסטר, למשל. אבל ביבי היה מעדיף ממשלה כזו. לא מהסיבות המתבקשות, כמובן. לא חיסכון, יעילות וצמצום מעניינים אותו. מדובר במשהו אחר לגמרי.

זה הולך ככה. בממשלה כזו ישתנה מפתח חלוקת התיקים: כרגע, בהנחה שהממשלה תוגדל ל־22 עד 23 שרים, המפלגות יקבלו שר אחד על כל שלושה ח"כים. אבל אם נתניהו יחליט לא לשנות את החוק ולהקים ממשלה של 18 שרים בלבד, המפתח ישתנה והמפלגות יסתפקו בשר אחד על כל ארבעה ח"כים. זה אומר שה"חברים" בבית היהודי, למשל, יקבלו שני שרים במקום שלושה שרים. זה אומר, שאיילת שקד לא תושבע לכהן כשרה בממשלת נתניהו. מי שמקל ראש בעניין האסטרטגי הזה, טועה. יש הוראה ברורה, שלפיה שקד לא תהיה שרה. מי נתן את ההוראה? שרה.

אבל יש עוד סיבות: ממשלת 18 ח"כים תהיה רזה ויעילה, נתניהו ייהנה מנוכחות מוגברת של חברי כנסת ליכודיים מן השורה בוועדות הכנסת השונות, ויוכל להטיל משמעת מוקפדת על כל אלה שימונו לסגני שרים או יקבלו הבטחה להיות שרים בעתיד. אבל הכי חשוב, הממשלה הזו תקרטע, כי העולם יטיל מצור על ישראל הימנית־ חרדית־שמרנית, ובעוד שלושה חודשים, חצי שנה, תשעה חודשים, מה שיבוא קודם, אפשר יהיה לצרף את יצחק הרצוג (עם או בלי ציפי לבני) לממשלה, ובא לציון גואל.

שניהם, גם נתניהו וגם הרצוג, יוכלו להגיד שקיימו את הבטחתם לבוחר: הם הבטיחו לא להקים ממשלת אחדות מיד אחרי הבחירות, וקיימו. את ממשלת האחדות הם הקימו רק אחר כך, בצוק העתים והנסיבות העגומות, כדי "להציל את המדינה" (ואת עצמם) ביחד. הבית היהודי תפרוש בזעם מהממשלה? אז תפרוש. ביבי יעדיף שלא תפרוש, כי נפתלי בנט, אורי אריאל ושקד בחוץ מסוכנים הרבה יותר מאשר בפנים, אבל הוא לא יחסום אותם בגופו. ואז הוא יגדיל, סוף־סוף, את הממשלה לגודל הרצוי לו באמת (22־24 שרים), כדי לרפד את ההרצוגים בתפקידים וכיבודים. למה? בגלל המצב, אתם יודעים. ומה הוא יעשה בבחירות הבאות, כדי לשכנע שוב את המתנחלים ותומכי בנט לערוק לטובתו? את אותו הדבר בדיוק. למה לא? זה עובד בכל פעם מחדש, לא?

זו התוכנית המודולרית, הדו־שלבית של נתניהו להקמת ממשלה רחבה עם הרצוג בלי להפר באופן בוטה את הבטחות הקמפיין. האם היא תתגשם במציאות? לא ברור. הסיכוי שנתניהו יצליח לבלום את המוני הצובאים על לשכות השרים ולהקים ממשלה רזה, אינו גבוה. בסוף, ככל שהימים ינקפו והדד־ליין יתקרב, יתגבר הרעד בברכיים, הוא ירצה לסגור עניין ולהשביע את ממשלתו הרביעית.

ועוד לא אמרנו מילה על אביגדור ליברמן. כן, גם אופציה לממשלת 61 יש, ליברמן בחוץ ובנט במשרד החוץ, כשהרצוג מתחמם על הקווים. האם יהיה לנתניהו הכוח ללכת על מהלך כזה? ספק גדול. ממשלת 61, כפי שנכתב כאן בשבוע שעבר, היא סיוט מתמשך. משה כחלון לא יוכל להקים יחידת נדל"ן אחת עם ממשלה כזו.

בינתיים, אנחנו משוטטים עכשיו בארץ הספינים. זה החל עם הידיעה בערוץ הראשון על הפגישה החשאית בין נתניהו להרצוג. למרות ההכחשות הגורפות מכל הצדדים, אני לא יכול להפריך את הידיעה הזו. אם שני הצדדים החליטו מראש להכחיש אותה, יכול להיות שהיא התרחשה. סביר יותר להניח שהיא לא התקיימה. קשה להאמין שהרצוג ישקר לכל אנשיו. בוז׳י הוא פוליטיקאי ישר (יחסית) ולא יסתבך במהלך כזה.

אבל בשביל מה צריך פגישה בינו לבין נתניהו? המסרים עוברים ביניהם בשיטפון גדול, המתווכים עסוקים עד מעל לראשם, בפעם הקודמת זה היה נתן אשל, שפנה להרצוג דרך אפי אושעיה, בינתיים הצטרפו עוד. הרצוג ייכנס לממשלת נתניהו רק תמורת רוטציה, נתניהו עוד לא בשל לתת למישהו רוטציה (אולי לשרה), אז כרגע אין על מה לדבר. ולכן, לפרסום הידיעהבעיתוי הזה הייתה מטרה אחת בלבד: להפעיל לחץ על ״השותפים הטבעיים״ וליצור מראית עין של אלטרנטיבה שיש לנתניהו על המדף (כשבעצם, עוד לא נולד הנגר שיבנה את המדף הזה בעתיד, אם כי עזרא סיידוף כבר מתרוצץ סביבו).

אתמול אחר הצהריים, אחרי שבלשכת ראש הממשלה החלו להתקבל יותר מדי שאלות בעניין שתי השרות, השרה המיועדת איילת שקד ושרה נתניהו, הודלף ל״גלובס״ ספין נוסף, שלפיו התנאים עם הבית היהודי כבר ברורים, הם יקבלו שלושה תיקים, שקד תהיה שרה, וכר. רק בבית היהודי לא שמעו עדיין על ההצעות הללו. המטרה הייתה ״להוכיח״ שאין שום בעיה עם שקד. מתי תצוץ הבעיה? בהמשך, כשמישהו (נניח כחלון) יצהיר שהוא לא מוכן לשנות את החוק ולהגדיל את מספר שרי הממשלה. זה מתחיל להזכיר לכם את המאמצים הקדחתניים למנוע מראובן ריבלין להיות נשיא המדינה? בצדק. אגב, בסוף ריבלין מונה לנשיא המדינה. מעניין מה תהיה התוצאה הסופית עם איילת.

בעוד אני כותב את הטור הזה, דלפו דבריו של רוברט אילטוב מישראל ביתנו. כן, כמעט שכחנו, אבל יש גם ליברמן במשוואה המסוכנת הזו. על פי אילטוב, הבעיה היחידה שיש עם הבית היהודי היא ״הבעיה עם התיק של איילת שקד״. ישראל ביתנו לא תסכים להבטחות שהבטיח נתניהו לחרדים, בכללן ביטול רפורמת הגיור. ליברמן, מתברר, יודע לשחק פוקר ויש לו עצבי פלדה. הוא קיבל בבחירות קלפים גרועים, אבל הוא מגדיל את הקופה והולך עד הסוף.

איילת שקד. "האם שקד תלך בכל הכוח?"
 

הבית היהודי שווה סיפור. איילת שקד לא תוותר בלי מאבק. מה ששרה ובנימין נתניהו לא יודעים, זה ששקד היא השולטת האמיתית במרכז המפלגה. זו היא שסיימה ראשונה בפריימריז וגרפה עשרות אלפי קולות. הצעירה התמימה למראה הזו אינה פראיירית כלל ועיקר. היא בנתה לעצמה בייס פוליטי עוצמתי, והיא תדע להשתמש בו. גם בנט יודע את זה. יש בזמן האחרון לא מעט רינונים על התקררות ביחסי שקד ובנט, הצמד שהקים את הביות היהודי והמריא לשמי הפוליטיקה הישראלית יחד, רכוב על אותו ענן רעיל המאיים להוריד גשם חומצי על משפחת נתניהו. אין לי מושג אם זה נכון. כן, היו ביניהם מתחים, גם בקמפיין (בעיקר סביב עניין אלי אוחנה), אבל מתחים הם חלק מהפוליטיקה. בינתיים הצליח נתניהו לפזר להם את הענן מתחת לרגליים והם הוטחו אל קרקע המציאות הקשה. האם נפתלי בנט ייתן לאיילת שקד גיבוי גם בימים הקשים? לא ברור. את זה, רק הוא יודע.

עד עכשיו הם נהנו לאורך כל דרכם המשותפת מאינטרס זהה. הם נלחמו יחד בשוחות נגד אויב משותף. הם היו כמעט לגוף אחד. יש מצב שפתאום הם משני צדי המתרס. האם שקד תלך בכל הכוח, גם על הראש של נפתלי, אם אכן תיזרק אל מתחת לגלגלי האוטובוס? אגב, מדובר באוטובוס ניצחון עמוס ועליז במיוחד, שבו מצטופפים המנצחים הזחוחים, ובו נוהגת זו שהביאה את הניצחון (לטענתה), עם רגל מלאה על דוושת הגז ויד קלה על ההגה. אדי השמפניה של חגיגות הניצחון טרם התפוגגו. מעניין איך, איפה ומתי תסתיים הנסיעה, ומי ישרוד אותה כדי לספר.

היום, חודש אחרי הבחירות, מי זוכר את ההבטחה של בנימין נתניהו לנפתלי בנט שיהיה שר הביטחון בממשלתו הבאה? ההבטחה הזו פורסמה כאן בזמן אמת, והשבוע אושש אותה הפרסום של עמית סגל בערוץ 2. נתניהו אומר, לא בלי צדק, שהיא הייתה מבוססת על הנחת עבודה שבנט יביא מספר מנדטים דו־ספרתי. מבחינת בנט, נתניהו הוא היתום שרצח את הוריו וביקש הקלה בעונש כי נשאר לבד בעולם. הרי מספר המנדטים הדו־ספרתי של בנט נשדד על ידי נתניהו עצמו. נכון, זה לא יפה, אבל ככה זה. פוליטיקה זה עסק מלוכלך. מנצח, מי שמלכלך ומתלכלך הכי הרבה.

השגיאה האסטרטגית של בנט הייתה ההליכה להסכם ״אי לוחמה״ עם נתניהו בתחילת הקמפיין. האסטרטגים שבנו את ההבנה הזו היו ראש המטה של בנט שלום שלמה, מול מקבילו אצל נתניהו, ארי הרו. שלמה עדיין עם בנט, הרו כבר לא עם נתניהו. כפי שנחשף כאן בזמנו, שני אלה ישבו יחד כמעט כל שבוע, בקפה ״קפית״ בירושלים, ובנו את הקונספט: לא לירות בתוך הנגמ״ש, זה היה העיקרון המכונן, ובנט הקפיד עליו כמעט עד הרגע האחרון, שבו גילה שביבי נעלם. הוא כבר מזמן דילג לנגמ״ש אחר, בעוד הנגמ״ש של נפתלי ואיילת דוהר לעבר התהום (ומתרסק לתוכה).

רק בימים האחרונים הבינו בנט, שקד ושלמה את גודל הקניבליזציה שעורך בהם נתניהו, ופצחו בקמפיין ״געוואלד״ משל עצמם. זה היה מאוחר מדי. על פי סקר שיפורסם כאן תכף, 21% ממצביעי הבית היהודי ב־2013 דילגו לנגמ״ש של נתניהו ב־2015. זה המספר המדויק. הירידה של בנט במנדטים הייתה גדולה יותר מ־21%, כי אחוז ההצבעה שגדל הגדיל גם את מספר הקולות הנדרש למנדט. וכך איבד בנט את הביטחון, וכנראה גם את הביטחון העצמי. נתניהו יגיד להגנתו, בצדק מסוים, שהגונב מגנב פטור. הרי מלכתחילה בנט טיפס ל־12 מנדטים בבחירות הקודמות על חשבון הליכוד, לא? אז הנה, מה שהוא לקח מאיתנו, החזרנו. זה הכל, וד״ש לאיילת.

בתוך הליכוד מהומה. כולם רוצים שדרוג וממש לא בטוח שיקבלו. ישראל כץ החליט שיהיה בקבינט הבא. הוא הגיע לפרקו, לדעתו. האם זה אומר בהכרח שהוא מוותר על תיק התחבורה? לא. כץ היה שמח לעבור לתיק קבינטי, אבל לא בטוח שיתאפשר. במאבק על תיק החוץ (שטרם התפנה, כזכור) מוביל עליו גלעד ארדן, מקום ראשון בפריימריז ואישיות משרדחוצית טבעית, ואולי גם סילבן שלום, עם הניסיון. יש את תיק ביטחון הפנים, שמקנה מושב בקבינט, אבל גם כאבי ראש ציבוריים לא פשוטים. ואפשר, כמובן, להישאר בתחבורה פלוס מקום בקבינט. ארדן, אגב, ישמח, על פי מקורביו, לקבל את תיק החינוך (אבל לא יוותר על הקבינט, כמובן). אם לא תהיה ברירה, אז ביטחון פנים. עדיפות עליונה, כמובן, לתיק החוץ. ועוד לא דיברנו על סילבן, ועל שטייניץ, ועל גילה גמליאל שמסתובבת עם הבטחה של נתניהו להיות שרה כבר קדנציה וחצי. יהיה מעניין.

המהומה השבועית ניטשה סביב דבריה של השחקנית ענת וקסמן בסרטו המעניין של דני קושמרו ״שתי מדינות, עם אחד״ (כותרת זהה התפרסמה כאן אחרי הבחירות) בערוץ 2 השבוע. כרוניקה של שערורייה ידועה מראש. הרי תמיד יגיע האומלל התורן שיפלוט את הדברים הכי פחות ראויים בעיתוי הכי רע, כדי להפוך לשק חבטות תורן של הקרנפים ומצקצקי השפתיים למיניהם ולככב, שלא בטובתו, בלינץ' תקשורתי חלול.

ברור שדבריה של וקסמן נאמרו בחוסר טעם בולט ונוסחו רע. מצד שני, היא שחקנית. היא הייתה משוכנעת שהיא על הבמה, לא על המנגל. כשהבינה את הטעות, היה מאוחר מדי. כן, אז אמא שלה עיראקית ואבא שלה לחם בלח״י, אבל אלה רק הטיעונים לעונש. היא העזה להגיד מה היא חושבת ולהוכיח שוב עד כמה ה״סמול״ מסוכן לישראל ועד כמה אנטישמיים יכולים להיות הסמולנים האלה (שהקימו את המדינה הזו פעם).

וקסמן ביטאה תחושות ששוטפות את מה שנותר מהשמאל הישראלי מאז הבחירות. לא מעט אנשים, בעיקר בתל אביב, נקלעו למרה שחורה בעקבות הניצחון המהדהד של נתניהו, כנגד כל התחזיות והפרשנויות (גילוי נאות: אני לא בין האבלים. צריך לקבל את התוצאות, לייחל להקמת ממשלת ימין אידיאולוגית ולאחל לכולם הצלחה).

אישית, הדברים שמושמעים מדי פעם מפיו שופע המרגליות של עמיר בניון, מעוררים בי חלחלה עמוקה יותר מדבריה של וקסמן, שמעידים בעיקר על חוסר רגישות ואי הבנת הנקרא. מפעלותיו של ״הצל״ יואב אליאסי, עם האריות שלו, מפחידים אותי יותר מוקסמן. יש לא מעט אנשים סרי טעם ולא חכמים גם בימין הישראלי וגם בשמאל הישראלי, הבעיה היא שאלה מימין מצרפים מפעם לפעם גם אלימות לדבריהם. השמאלנים מקסימום יכתבו שיר.

אביגדור ליברמן: צילום: אלוני מור
 

מה היה לנו לפני חודש, ב־17 במרץ? היה לנו דבר פשוט: אחד שרצה לנצח בכל מאודו והיה מצויד בתאוות שלטון אדירה, ניצח אחד שרצה לנצח פחות ולא הייתה בו תשוקה, או ותאווה. ניצח מי שהסיר מעל ידיו את הכפפות ומעל מעשיו > את ההגבלות והאיסורים, והפסיד זה שנשאר ג׳נטלמן. זה הכל. אין לאף אחד סיבה לשקוע במרה שחורה.

מאזן הכוחות בתוך הציבור הישראלי השתנה שינוי מינורי, לטובת המרכז־שמאל. זו עובדה. הגוש הימני־חרדי לא התחזק. להפך. 4 המנדטים האבודים של אלי ישי שיפרו את המאזן לטובת הרצוג. מצד שני, הוא הפסיד. למה הוא הפסיד? כי הוא לא עשה הכל, כולל הכל, כדי לנצח. "לא רצחת, לא ניצחת", כתבתי לו כאן בסוף השבוע שאחרי הבחירות, אחרי שסיפר לי ש"לא הייתי מוכן לרצוח את לפיד כמו שביבי רצח את בנט״. המושג לרצוח נשמע כאן מגוחך, במיוחד לאור זהותו של הדובר. הרי בוז'י הוא ג'נטלמן פוליטי מנומס שגם כשהוא צועק, נדמה לך שהוא לוחש. זה מה שיש, היה נהוג להגיד פעם, ועם זה ננצח. או שלא.

איל ארד, שהוביל את עמותת "הרוב החדש" והריץ קמפיין חוצות וסרטונים (כולל עיתון מיוחד) למען החלפת נתניהו, ניגב לאחר הבחירות את הרוק מהפרצוף וניסה להבין מה קרה. הצוות של "הרוב החדש", שמורכב מהסוקר האמריקאי ג'ים גרסטיין ומדיוויד אייכנבאום, ערך סקר מקיף בקרב 1,133 נשאלים שהצביעו בבחירות. ממצאיו מובאים כאן בפעם הראשונה. הנה עיקריהם:

מספר עצום של ישראלים החליטו למי להצביע ביום הבחירות: 15% ביום האחרון ממש, ועוד 13% מהמצביעים החליטו ״בימים האחרונים״. בסך הכל 28% מהישראלים החליטו למי יצביעו ימים ספורים לפני הבחירות, או ביום הבחירות ממש. לשם ההשוואה, בבחירות האחרונות לנשיאות ארה"ב, רק 3% מהאמריקאים החליטו ביום האחרון. אותם ימי הכרעה של הוויקאנד האחרון לפני הבחירות היו הימים של הבליץ התקשורתי האדיר של נתניהו. ימי ה"כמויות גדולות של ערבים", ימי ההפחדה, המסע נגד הפוסט־ציונות של "ציפי ובוז'י", שימכרו את המדינה, וכו' וכו'. ובכן, זה עבד. בגדול. הרבה יותר ממה שנתניהו עצמו העלה על דעתו: מתוך מצביעי "היום האחרון", רבע (25%) הצביעו עבור הליכוד, רק 11% עבור המחנה הציוני. 62% הצביעו עבור מפלגות ימין, 16% עבור מפלגות השמאל ו־21% עבור מפלגות מרכז.

אחוז ההצבעה בבחירות עלה באופן משמעותי. כ־10% ממצביעי 2015 לא השתתפו בבחירות 2013. מתוכם, 35% הינם מצביעים ערבים־ישראלים, 47% הם מצביעי ימין יהודים ורק 17% הם מצביעי מרכז־שמאל. התופעה מעניינת מכיוון שמצד אחד היא הגדילה את האפקטיביות של ה"גוש החוסם" נגד נתניהו (בזכות העלייה באחוז המצביעים הערבים) בקרב סך כל המצביעים, ומצד שני היא הגדילה את יתרונו של נתניהו בקרב האוכלוסייה היהודית.

קביעה נוספת של גרסטיין ואייכנבאום היא שהאלקטורט היהודי המורחב בבחירות האחרונות הוא אומנם מעט יותר ימני, אך לא יותר דתי. האפיון של "המצביע היהודי החדש" הוא "צעיר, מזרחי, מסורתי, בעל השכלה נמוכה וממין זכר", קובעים ממצאי הסקר.

ממצא נוסף מהסקר הוא שהליכוד איבד 6 מנדטים "שמאלה", לכחלון. זה מספר מספיק כדי להפר את המאזן בין הגושים ולייצר אפשרות להרצוג להרכיב ממשלה. אבל אז, אחרי האובדן הזה, הצליח הליכוד להחזיר לעצמו הרבה יותר ממה שאיבד. הוא עשה את זה דרך כרסום בבנק המצביעים של בנט, ליברמן ודרעי: 21% ממצביעי בנט ב־2013 הצביעו הפעם ליכוד. 14% ממצביעי יאיר לפיד עברו לליכוד (גם הרצוג הצליח ליטול מלפיד 26% ממצביעיו ב־2013). בסך הכל איבד לפיד לליכוד ולמחנה הציוני 40% מבוחריו (ואכן, ירד מ־19 ל־11 מנדטים). נתניהו הצליח לגרוף גם 8% ממצביעי ש״ס 2013.

יאיר לפיד שווה הערה נפרדת: היווצרות מרוץ של "ראש בראש" בין הרצוג לנתניהו, גרמה לו נזק אסטרטגי. ההערכה (שלי) היא כי בוחרי לפיד שמקורם ב"ימין הרך" חזרו לנתניהו, ובוחרי לפיד שמקורם ב"שמאל הרך" חזרו להרצוג. לפיד התחרה על ציפי לבני בתחילת המרוץ ואחר כך ניסה ליצור איחוד עם כחלון, והוא ידע לב;ה. אם היה מצליח לשבור את המרוץ הדו־ ראשי בין הרצוג לנתניהו, היה מציל את המנדטים האבודים שלו. לפיד לא נלחם חזק מספיק על לבני (הוא לא מחבב אותה), ולא הצליח לזכות בכחלון. לו היה מתאחד עם כחלון, היה לו פוטנציאל אינסופי כמעט. לפיד הראה את המספרים האלה לכחלון, שסירב לזרום. מבחינת כחלון, אולי בצדק. הוא אומנם נתקע על 10 מנדטים, אבל אי אפשר בלעדיו.

על פי הסקר הזה, מפלגות הימין בישראל (כולל יחד של אלי ישי שלא עברה את אחוז החסימה) גרפו 49% של הקולות, לעומת 51% שגרפו מפלגות המרכז־שמאל. הסקר מציב את כולנו של כחלון, שגרפה 7%, במחנה המרכז־ שמאל, מכיוון שרוב בוחרי כחלון הצביעו ב־2013 עבור מפלגות מרכז־ שמאל. מפלגתו של כחלון היא לשון המאזניים ההכרחית בכל קואליציה, מכל כיוון.

ניתוח מדוקדק של מצביעי כחלון מעלה כי הם אינם תומכים באופן גורף בנתניהו. 39% מתוכם מגדירים עצמם כאנשי מרכז, ו־35% כאנשי ״ימין רך״. בשאלה לאיזו ממשלה כחלון צריך להצטרף, בוחריו מחולקים כמעט שווה בשווה. מדובר בנתון מדהים, כי זה מה שבוחרי כחלון אומרים אחרי הניצחון המכריע שגרף נתניהו בבחירות.

האלקטורט של כחלון, על פי עורכי הסקר, הוא קבוצת האוכלוסייה החשובה ביותר מבחינה פוליטית, כי במצביעי כחלון טמון הסיכוי למהפך, והם אלה שקובעים את מאזן הכוחות בין הגושים.

הנה עוד כמה ממצאים באשר לבוחרי כחלון: רק 30% מתוכם מעניקים ציון ״חיובי״ לביצועיו של נתניהו כראש ממשלה. במדד האישי מקבל נתניהו בקרב מצביעי כחלון ציון של מינוס 17 (-17), בעוד הרצוג מקבל רק מינוס 1 (-1). רק 15% ממצביעי כחלון סבורים שנתניהו ״נלחם למען המעמד הבינוני״ ו־24% מהם חולקים עם נתניהו את אותם הערכים.

לשם ההשוואה, 30% ממצביעי כחלון סבורים שהרצוג נלחם עבור מעמד הביניים ו־30% חולקים עםהרצוג את אותם הערכים. 72% ממצביעי כחלון רוצים שינוי מהותי מהדרך שאותה הוביל נתניהו בשנים האחרונות, 53% ממצביעי כחלון סבורים שצריך להוריד את ההשקעה של ישראל בשטחים (37% חושבים שצריך להשאיר את ממדי ההשקעה כפי שהם כיום).

אז למה נתניהו ניצח בבחירות? למרות הציונים הבינוניים־רעים שקיבל מהמצביעים, נתניהו עדיין נתפס כמנהיג חזק (66%) לעומת הרצוג (24%) והנושא הביטחוני הוא שהכריע לבסוף את הכף. 79% מהמצביעים שחשבו שנושא הביטחון הוא החשוב ביותר, הצביעו למפלגות ימין. השמאל הישראלי לא מסוגל, עדיין, להעניק לבוחרים תחושת ביטחון ואמונה כי הגה הספינה הישראלית השטה במים הסוערים יהיו מופקד לבטח בידיו.

בסוף היום, מדובר במועמד. יצחק הרצוג הוא מועמד ראוי ומוכשר. הוא פוליטיקאי יעיל שיכול היה להיות, אולי, ראש ממשלה לא רע, אבל לא יכול היה להיבחר לתפקיד. הוא לא העניק לבוחרים תחושת ביטחון. נתניהו, על כל הבעייתיות שבו, עדיין מחזיק את שרביט הביטחון ביד חזקה. המיאוס מהתנהלותו של נתניהו, מערכיו ומאטימותו החברתית־כלכלית היה חזק פחות מהחשש הביטחוני מול איראן המתגרענת, דאע״ש המתקדמת והמזרח התיכון הבוער מסביב. זה הסיפור כולו.

מהבחינה הזו, יכול להיות שיש סוג של אמת בדבריה של ענת וקסמן. כן, הבחירה בנתניהו למרות הכל, התרחשה בעיקר בגלל ״הפחד מהערבים״, והיא יכולה להיחשב בחירה אמוציונלית, לעומת הבחירה בהרצוג, שנתפסת יותר רציונלית. אבל, וכאן מגיע האבל הגדול, מי אמר שבחירה אמוציונלית נכונה פחות מבחירה רציונלית? אף אחד. חוכמת ההמונים לא מבוססת, בדרך כלל, על נתונים אמפיריים, אבל לעתים קרובות מוכיחה את עצמה.

אחרי כל מה שכתבתי, ועוד אכתוב כאן על נתניהו, התנהלותו, ערכיו, אנשיו וטירופיו, רק ההיסטוריה תוכיח מי צדק בסופו של דבר. זכותם של המצביעים, בדמוקרטיה, לבחור על פי תחושות הבטן או הפחד הקמאי המקנן בלב. לפעמים, פחד קמאי זה דבר נכון. אני חושב שלא הפעם, אבל הרוב סבורים שדווקא כן. והרוב קובע.

מה שקרה כאן בסופו של דבר זה שהחשש הביטחוני גבר על המיאוס החברתי־כלכלי. זה הכל. אנשים סתמו את הפה והצביעו ביבי כי הרצוג לא הצליח להרגיע אותם. תרשו לי להזכיר לכם כאן כי את המרכז־שמאל יכול היה להנהיג בבחירות הללו גבי אשכנזי, אלמלא נפתחה מחדש החקירה המשטרתית המיותרת ההיא בפרשת הרפז. עכשיו, אחרי ששמעו את כל הקלטות, דשו בכל הרכילויות וניקו את כל האורוות, לא נשאר מהתיק הזה דבר. ולכן מעניין עוד כמה זמן ימשוך היועץ המשפטי לממשלה את אשכנזי, עד שיסגור את התיק שלו, תיק שמעולם לא היה צריך לפתוח. תלוי מתי הבחירות הבאות, כנראה.