אף על פי שזה לא נראה כך, כשמסתכלים על המספרים, המחאה החברתית של 2011 הייתה הצלחה. אולי אפילו הצלחה גדולה. זה לא נראה כך כי מעמד הביניים, והציבור כולו, ממשיך לקרוס תחת מחירי הנדל״ן, תוצר - גם על פי בנק ישראל - של הריבית הנמוכה, ובמידה פחותה של מעשיהן ומחדליהן של הממשלות. אבל מבחינות רבות המחאה היא הצלחה גדולה. או אולי יש לומר, הייתה הצלחה גדולה. כי על פי הרכב הממשלה הצפוי והדרישות של השותפות, נראה כי אנחנו במסלול המהיר לחזרה למצב שבו היינו ערב המחאה.
עד המחאה החברתית כדאי היה למעמד הביניים, העובד ומשלם המסים, להיזהר מדרישות גורפות, כי במצב עניינים ״נורמלי״ בישראל, ב־30 השנים האחרונות, החשבון על הסוכריות לכלל האוכלוסייה היה מוגש ישירות רק לאותו חלק שעובד, משלם מסים ומשרת בצבא. לדוגמה, המשמעות של חינוך חינם לילדים מגיל 3 לכלל האוכלוסייה היא שעל כל ילד של מעמד הביניים שנהנה מגן חינם, ישלמו הוריו על עוד ארבעה ילדים חרדים וערבים, שמשתתפים הרבה פחות בשוק העבודה. זה לא הפריע לראשי המחאה לדרוש הקלות גורפות שכאלה.
והייתה להם עוד דרישה תמוהה: הורדת המע״מ. דווקא את המע״מ, המס ה״עיוור״ שמוטל על כולם, עובדים או לא עובדים. המס היחידי כמעט שמשלמים גם האוכלוסיות שלא עובדות וגם העובדים בשחור, מכל המגזרים. באותו מצב עניינים ״נורמלי״ בישראל רק אוכלוסייה אחת תשלם על חור המיליארדים בעקבות הורדת המע״מ הגורפת: שוב, הציבור העובד ומשלם המסים.

אבל כל זה היה נכון עד לפרוץ המחאה. כי בניגוד לתפיסה המקובלת, המחאה של 2011 הצליחה, הצלחה ייחודית. מעמד הביניים יצא לרחובות - ומעמד הביניים יצא נשכר. לראשונה בשנים האחרונות, בזכות המחאה שהולידה קונסטלציה פוליטית שהייתה ואיננה עוד, מעמד הביניים קיבל את ההטבות, ואילו החשבון הוגש לסקטורים שעד כה נהנו מרוב ההטבות בלי להשתתף בנטל.
כך מצבו של מעמד הביניים בשנים שלאחר המחאה השתפר בזכות שורה של רפורמות שהשאירו בכיסו יותר כסף מבעבר. הרפורמה במדרגות המס הגדילה את הנטו של המשתכרים 8,000־20,000 שקל ב־20־250 שקל בחודש; הורים לילדים בני 3 זכו לחינוך חינם לילדיהם, הוצאה משמעותית של 2,000 עד 3,000 שקל בחודש שנחסכה מהם, בעלות תקציבית כוללת של כ־900 מיליון שקל בשנה; הטבות מס בצורת 1־2 נקודות זיכוי עבור אבות שלהם ילד מתחת לגיל 4, הוסיפו עוד 218־436 שקל לנטו של העובדים עבור כל ילד; חיילי החובה נהנו מתוספת שכר - 250 שקל בחודש תוספת לחייל קרבי ו־120 שקל לחייל ביחידה עורפית. מנגד, הדרישה להורדת מע״מ לא רק שלא התקבלה, הוא אפילו עלה - דבר, שכאמור, גם כן פועל לטובת המוחים, אף על פי שהם עצמם דרשו זאת.
הטבות לאוכלוסיות שונות היו בעבר ועוד יהיו, אך מה שמייחד את ההטבות האלה הוא שהפעם הכסף למימון הסוכריות לא הגיע מעוד מסים על עבודה. אז מאיפה בא הכסף? מיותר מסים על העשירים, פחות קצבאות לחרדים ולאוכלוסייה שלא עובדת, ויותר מסים עקיפים המושתים על כולם. המע״מ עלה בשתי פעימות מ־16% ל־18%; קצבאות האברכים נחתכו ב־50%, מ־858 שקל ל־432 שקל בחודש; הבטחת ההכנסה ל־10,000 אברכים - 1,200 שקל בחודש - בוטלה לחלוטין (בהוראת בג״ץ); קצבאות הילדים קוצצו משמעותית למשפחות מרובות ילדים; מס החברות עלה מ־24% ל־26.5%; מס הדיבידנד עלה מ־25% ל־30%. מס ההכנסה המקסימלי עלה מ־45% למדרגות של 48% ו־50% למשתכרים יותר מ־40,000 שקל בחודש.
כל הצעדים הללו, חסרי תקדים במקומותינו - גם ביחס לתקופת ממשלת שרון־שינוי - התאפשרו בזכות המחאה, שיצרה ממשלה עם שר אוצר אנטי־חרדי וללא חרדים בממשלה. יאיר לפיד דיבר יותר מדי והתרסק גם בעקבות תוכנית די הזויה לפטור ממע״מ על דירות, אבל לראשונה הצליח להתחיל להזיז את הספינה לכיוון הרצוי למעמד הביניים.
אבל זה כידוע נגמר. החתימה על ההסכמים הקואליציוניים המתגבשים עם יהדות התורה וש״ס היא חתימה רשמית על תעודת הפטירה של המחאה החברתית והישגיה. ארבע שנים אחרי המחאה דורשים החרדים - דרישה שעל פי פרסומים בתקשורת כבר התקבלה עקרונית - להעלות את קצבאות הילדים, קצבאות האברכים וכל התקציבים למוסדות החינוך והדת החרדים התקצוב לישיבות לרמתן ערב הקיצוץ. רק הסעיפים הללו מגיעים על פי הערכות ליותר מ־3 מיליארד שקל. התוכנית של דרעי לביטול המע״מ על מוצרי יסוד נשמעת מצוין, ואפילו תחסוך לאוכלוסייה העובדת עשרות או אפילו מאות שקלים בחודש, אלא שעלותה על פי הערכות שמרניות היא כמיליארד שקל בשנה. ואלה רק חלק מדרישות החרדים, לא כולל שותפים נוספים לקואליציה.

אריה דרעי. "מה אפשר לעשות כשאלה החוקים?" צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
 
מאיפה יבוא הכסף, כל הכסף הזה? בהיעדר אלטרנטיבה תקציבית אחרת, יכולה הממשלה לפנות שוב לעשירים ולנסות להעלות עוד את המיסוי עליהם. אלא שמסי החברות, הדיבידנד וגם המסים הישירים על העשירים כבר עלו בצורה משמעותית, ובממשלה יחששו שהעלאה נוספת תפר את שיווי המשקל, תגרום לבריחת הון מישראל ותגדיל את המוטיבציה למצוא דרכים יצירתיות אך חוקיות לחמוק מתשלום המס (כמו חברות הארנק שהקימו שכירים כשדמי הביטוח הלאומי עלו בחדות ב־2002). ראש הממשלה הוא גם מתנגד עקבי להעלאת מסים על עסקים והון, אלא אם יש מי שיכופף לו את הידיים, כפי שעשה לפיד. תקציב הביטחון, כרגיל, יקוצץ ויוחזר עם ריבית תוך שנה.
אז מה נשאר? מעמד הביניים. האוכלוסייה העובדת והמשרתת, שיצאה בהמוניה לרחובות, תגלה שהעדנה הקצרה שממנה התחילה ליהנות - ושגם עליה העיבו כמובן מחירי הדיור - נגמרה. חוזרים לשגרה. מה אפשר לעשות? להבין שאלה החוקים, וכפי שלפיד דאג לבוחריו כך החרדים דואגים לבוחריהם. ואולי גם להתחיל לחשוב על חזרה בתשובה.