יש משהו בלתי פתור באורח העוין שבו קיבלו הציבור והתקשורת בישראל את הסכם המסגרת בלוזאן. נתניהו קושר את השואה עם ההסכם, והציבור קונה את התעלול הנחות הזה, שיותר מכל מבזה את השואה. על פניו ההסכם נראה מעולה, וכאן הכל קורעים קריעה. ואגב, עדיין לא שמענו אף סמכות ביטחונית מכהנת ובכירה שתתמוך באפוקליפסה של נתניהו ותתקוף את פרטי הסכם.
יש מקום לביקורת, לזהירות, לזיהוי נקודות תורפה, להבעת חוסר אמון בכוונות האיראנים, אבל שלילה טוטאלית? בסך הכל מדובר בהסכם הכי טוב שניתן להשיג. החלופות הן פצצה או מלחמה. נתניהו תקף את ההסכם עוד לפני שידע מה יש בו. רק אחרי מסיבת העיתונאים של קרי, כאשר שמע את הפרטים הטכניים, היה הראשון לזהות שמדובר בהסכם סולידי שיחזיק מים, כולל מים כבדים, ומיד כינס את הקבינט: "יש סכנה שאיראן תמלא את חלקה בהסכם והעולם לא יראה בה איום" (הדלפה של "גורמים אנונימים״ לברק רביד ב״הארץ״), הוא אמר לקבינט, שהוא נטו ימין מפוחד ומפחיד.
אני חושד בנתניהו שהוא קרא את ״מעריב־השבוע״ (1.4.05) שבוע קודם לפרסום ההבנות ההסכם. נאמר שם כי: ״מה שמבעית את נתניהו ושות' הוא הרהביליטציה של איראן ומיצובה כמדינה לגיטימית. וגרוע מזה: זו הכרה בכוחה כמעצמה מזרח תיכונית. איראן היא לא כוס התה של אף אחד, אולי כוס התרעלה. אובמה, שמשחק בריאל פוליטיק ולא בהזיות נוסח נתניהו, לא יכול להתעלם מכך והוא מכלכל את מהלכיו בהתאם". לא כמו פוליטיקאי שמתיימר להיות מדינאי ו(לאסוננו) מנהיג המתעלם מכוחה של איראן ומן המציאות - אבל היי, זה לא האיש שחיסל את חמאס?

העניין הוא לא הסכנה האיראנית אלא החרפה הישראלית: מה בלבלת לנו את המוח 20 שנה? זהו המקרה הקלאסי של היוצא מן הכלל שצעק ״זאב! זאב!״ והזאב לא בא. הזאב אפילו לא מצלצל. אני מקווה שנתניהו קרא גם את ההמשך באותו מאמר ב"מעריב־השבוע" וידווח על כך לחבריו בקבינט: "הביעות הנוסף של נתניהו: הנשיא רוחאני קרא בספטמבר 2013 לפירוז המזה״ת. האיש של רוחאני, חוסיין מוסיוואן, אמר בספטמבר 2014 שהסכם הגרעין האיראני 'יהיה בסיס לאג'נדה מקיפה של פירוז המזה"ת'. המשתמע מן ההסכם יהיה דרישה עולמית מישראל להצטרף לאמנה למניעת תפוצת נשק גרעיני - שאיראן אגב חתומה עליה".
המסקנה: לא רק שהאיש לא חיסל את הגרעין האיראני כפי שהבטיח לקראת כהונתו הקודמת (בראיון ב"עובדה") אלא שהוא גם מסכן את קיומו של הגרעין הישראלי. ואולי טוב שכך. פיקוח בינלאומי על הפוטנציאל הגרעיני שלנו הוא רעיון לא רע בכלל. תחשבו על ליברמן, בנט, דנון, רגב וכמובן על האייתוללות המקומיים. וכל אלה מסתובבים באזורי ההדקים הגרעיניים.
המאכזב התורן הוא בוז'י הרצוג. בעניין איראן, אמר הרצוג, "אין שמאל וימין". ההבדל העקרוני בין ימין לשמאל בשאלות שלום ומלחמה אמור להיות ההבדל בין תערובת פסימית של משיחיות אפוקליפטית לבין תערובת אופטימית של פרגמטיזם בגישה וריאליזם בראייה. משום מה, ודווקא במקום שנצרך יותר מכל לאותו מרכיב של פרגמטיזם אופטימי, צף לפתע מסמך הגרעין האיראני של מפלגת המחנה הציוני בהשראת עמוס ידלין, מועמדה (עדיין?) לתפקיד שר הביטחון. מנסחי המסמך דורשים "שיפור" בתכנים, ומעירים שההסכמות האמריקאיות רק דוחות את לוחות הזמנים להגעתה לפצצה, וכי ההסכמות מחזירות אותה אחורה מבחינת זמן הפריצה לפצצה. הן אכן משיתות עליה פיקוח, אבל אינן מספקות.
כדי לצאת ידי חובת אופוזיציה לנתניהו, נכתב באותו מסמך גרעיני: "על ישראל לקיים דיון אסטרטגי, אינטימי ומעמיק עם ארה"ב...ולהשלימו לפני השלמת ההסכם הסופי עם איראן", כלומר רק בוז'י יכול. הבעיה היא שרוצים שם הבטחה אמריקאית ל"אור ירוק" אוטומטי לכל פעולה צבאית ישראלית נגד איראן או שלוחותיה בלבנון או בעזה. ״דרישה״ שהיא לא פחות ממשונה. כאילו מה? אתם תוכיחו לקהל המפוחד של ביבי שרק אנחנו יכולים לפרוש לכם מטרייה אמריקאית? הרי אין שום סיכוי קלוש שבקלושים שנשיא אמריקאי כלשהו יסכים לתנאי החצוף הזה. כולל המועמד הרפובליקני ההזוי מכולם טד קרוז (לך דע מי יצוץ בהמשך).

פעם מחטיף, פעם חוטף
כאשר מדברים על מקבלי ההחלטות אצלנו, מדובר לא רק בהתנגדות להסכם המסגרת, אלא גם בחוסר הבנת האיש אובמה. ההסכם הזה הוא חלק בלתי נפרד וידוע מראש של דוקטרינת אובמה, והסכסוך הישראלי־פלסטיני הוא חלק ממנה. אתה רוצה לנהל דיאלוג אמיתי עם הנשיא האמריקאי? לפחות תבין מהן מטרותיו. בהנחה שנתניהו מבין שמטרות מדיניות החוץ שלו אפרופו ישראל הן חזרה לגבולות 67', יש לו סיבה טובה לתקוף אותו בכל זירה אפשרית. גם במחיר פגיעה בביטחון ישראל.
הבעיה של נתניהו וגם של הרפובליקנים ואפילו של חלק מן הדמוקרטים היא שאובמה הוכיח שהוא מסוגל לנהל מדיניות חוץ וביטחון שמנוגדת למסורת האימפריאלית האמריקאית. הוא הולך בין הטיפות בדרכו שלו. פעם מחטיף, פעם חוטף, פעם זה מצליח, פעם נכשל, אבל הדרך ברורה: אין שיגור מאסיבי של חיילים להתערבות על הקרקע, ולפני כל התערבות במדינה זרה יש מאמץ לארגן קואליציה בינלאומית בחסות האו״ם, ויחד עם זאת הוא דואג לשמור על אינטרסים אמריקאיים כדי לא להבעיר נגדו את מפלגתו שלו. הוא פועל גם ברמת זכויות האדם וגם ברמת האינטרס הכלכלי, וזה לא תמיד הולך ביחד.
הטכניקה היא לא להסס לסגת ולחתוך הפסדים מוקדם ככל האפשר. כאשר כשל הניסיון להקים בעיראק ממשל יציב, ושקלול קר של יחסי כוחות הצביע על מעורבות בלתי נמנעת של האיראנים, אובמה מניח למציאות הזו להתהוות בלא לסכן חיילים אמריקאים תוך עימות עם הגנרלים שלו. הוא משתף פעולה עם איראן נגד דאע״ש בסוריה, ומצד שני אם יש בתימן סיכוי להדוף את השיעה המקומית, הנתמכת על ידי איראן, הוא מתערב תוך גיבוי מודיעיני ואווירי לטובת הסעודים והמצרים.
גם בסוריה הצליח אובמה לעקר את הנשק הכימי בלא לשגר חיילים אמריקאים. בהמשך נשמע תחילה ליועציו הצבאיים והמודיעיניים ושיגר אמצעי לחימה ל״מורדים״, וכאשר המצב הסתבך החליט אובמה לא להתערב חרף הדרישה ״לעשות משהו״. אומרים שהוא משאיר רצועה לבנונית־סורית־איראנית בחסות רוסית. בגרסת אובמה זה לא הוא, אלה הם יחסי הכוחות האמיתיים, והוא לא מעוניין לתחוב את אפו לשם.
האביב הערבי הוליד במצרים משטר אסלאמי קיצוני חרף הבחירות הדמוקרטיות, שהעלו את האחים המוסלמים. אובמה היה פרגמטי דיו כדי לחזור ולתמוך בא־סיסי, שביצע פוטש בניגוד גמור לקוד זכויות האדם האמריקאי. בעוד מתנגדיו הרפובליקנים ומזדנביהם בישראל דורשים אקשן של ממש מול פוטין ״הגבר״ והתוקפנות באוקראינה, ארגן אובמה את העולם, גזר על פוטין סנקציות, עצר אותו באוקראינה והוריד את כלכלת רוסיה על הברכיים.
דוגמה אחרונה מהשבוע האחרון: אחרי עשרות שנות חרם עובד אובמה על נרמול היחסים מול קובה. הרפובליקנים נגדו. וזר בדיוק הסיבה לכך שישראל של נתניהו לא תכונן קשר נורמלי עם קובה, גם אם אין סיבה אמיתית לנתק.