אין טעון יותר מהזיכרון. זיכרון הוא חומר נפץ פוליטי. לא לשווא נסובים כל כך הרבה קרבות על ימי זיכרון, טקסי זיכרון, אנדרטאות, אתרי הנצחה וכולי. מנהיגיה הראשונים של הישראליות המתחדשת בארצה הבינו היטב את כוחו של הזיכרון, וקבעו שני ימי זיכרון גדולים, סמוכים זה לזה. יום הזיכרון לשואה ולגבורה הידוע כ״יום השואה״ ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה הידוע כיום בפשטות כ״יום הזיכרון״. על שניהם ניטשת מלחמה. מלחמה תודעתית, רוחנית, המלחמה על הזיכרון. אין להקל ראש במלחמה הזאת, היא תקבע את גורלנו כאן לא פחות מהמלחמות בטנקים ובטילים.
אויבי ישראל הבינו במהרה את הכוח שבימי הזיכרון הישראליים, וגייסו אותם למלחמתם הבלתי פוסקת בישראל ובישראלים. ארגונים פרו־פלסטיניים (כינוי מכובס ל״אנטי־ישרא-ליים״ ובעצם ״אנטי־יהודיים״) מישראל ומחו״ל יצרו בשנים האחרונות את המושג ״יום הנכבה״. ״יום זיכרון״ ערבי שהוא מעין תשליל של יום העצמאות שלנו. יום הזיכרון שלנו הוא למעשה שני ימים, יום הזיכרון ויום העצמאות, זיכרון הרעה וזיכרון הטובה, חגיגת עצמאותנו וזיכרון המחיר שבו נקנתה מידי שכנינו הקמים עלינו לכלותינו. מולו יצרו האויבים מעין ״יום זיכרון״ מעוות המנציח, כביכול, את האסון הנורא שהמיטו היהודים צמאי הדם על הערבים השלווים והתמימים.
כמו לכל מושג ״פלסטיני״ במלחמת המושגים נגד ישראל, גם ל״יום הנכבה״ יש גרסאות ״מרוככות״ שבהן משתמשים כדי ״לשווק״ אותו לקהל הישראלי הרחב. בעברית זה יום זיכרון לסבל האנושי שנגרם בעקבות המלחמה, לער־ בים ש״בכל זאת״ נעקרו מבתיהם וכולי, כמובן בלי שום מילה בנוגע למה שהתכוונו אותם ערבים לעולל ליהודים אילולא הפסידו במלחמה, אבל בערבית תוכנו של היום ברור הרבה יותר: היהודים הם רוצחים, הם קמו על הערבים ללא סיבה וגירשו אותם מאדמתם. זה מה שצריך ״לזכור״, זה הסיפור של ״יום הנכבה״.
לכאורה, על יום השואה לא היה אמור להיות ויכוח ״נרטיבי״. ה״נרטיב״ של אויבי ישראל בנדון, הלוא הוא הכחשת השואה, נדחה והוקע בכל העולם כלא מוסרי ולא מקובל. במדינות רבות הוא לא חוקי ממש. בעבר הוא היה הנרטיב הרשמי של הערבים המכונים ״פלסטינים״. עבודת הדוקטורט של ראש הרשות הפלסטינית כיום, מחמוד עבאס, הוקדשה לביסוס הרעיון ששואת היהודים היא הגזמה, מיתוס מדומיין בחסות התעמולה הציונית. אלא שכאמור, כיום זה לא פוליטיקלי קורקט ברמה הדיפלומטית (אם כי עדיין רווח מאוד בין האנשים ברחוב הערבי).
הפתרון שמצאו אויבי הזיכרון הישראלי הוא הרחבת זיכרון השואה לכדי זיכרון אנושי כללי והפקעת הממד היהודי-הלאומי שלו. כך אנחנו שומעים יותר ויותר בשנים האחרונות על ״שואות״ ברבים. ״שואת העם הארמני״, ״שואת ההומואים״ וכולי. לכאורה מתוך כוונה טובה להרחיב את הפרספקטיבה ההיסטורית (שהרי מעשי רצח המוניים ומזעזעים לא חסרו לנו במאה ה-20), אך למעשה כדי לטשטש את הייחוד הלאומי היהודי שעליו בנויה מדינת היהודים. כך קרא ח״כ אימן עודה, בחדא מכתא, לערביי ישראל לעמוד בצפירה ביום השואה וליהודים ללמוד ולהכיר את ״הסבל הפלסטיני״. המלחמה על הזיכרון ניטשת יום-יום שעה-שעה. אסור לנו להפסיד בה.