מאבק המתנהל בארצות הברית על המעורבות של הקונגרס בהסכמות המתגבשות בנושא תוכנית הגרעין של איראן נוגע בסוגיה חשובה של יחסי הנשיא האמריקאי והקונגרס.
בחמשת העשורים הראשונים שלאחר מלחמת העולם השנייה, הקונגרס האמריקאי שיתף פעולה עם הבית הלבן ואישר את ההסכמים הבינלאומיים שהובאו לאישורו על ידי הנשיא, בהם תוכנית מרשל (על ידי הנשיא טרו־ מן), האמנה לאיסור ניסויים גרעיניים (קנדי), אמנת תעלת פנמה (קרטר), מכירת אייווקס לסעודיה (רייגן), הסכם סחר בצפון אמריקה (״נפתא״ - קלינטון).
המגמה השתנתה מאז 1995. אומנם שיתוף הפעולה נותר בעינו, אבל היו גם סירובים של הקונגרס לאשר אמנות והסכמים שהוגשו לאישור על ידי הנשיאים.
הנשיא קלינטון ספג שתי אכזבות, בשנים 1997 וב־1998, כאשר ביקש אישור למסלול המהיר למו״מ להסכמי סחר - ונכשל, וכן בשנת 1999, כאשר ביקש אישור לאמנה לאיסור כללי של ניסויים גרעיניים - ולא הצליח.
הנשיא אובמה נתן את הסכמתו לנוסח פשרה מוסכם שהתגבש בוועדת החוץ של הסנאט, המעמיד את הסכם איראן לאישור הקונגרס. בעניין זה מתעוררת שאלה מקדמית: האם להגדיר את ההסכמות כהסכם אקזקוטיבי, ועל כן אינו דורש אישור הקונגרס, או שהוא ניתן להגדרה כאמנה, הטעונה אישור הסנאט. הדעה המקובלת היא שההסכמות אינן בגדר אמנה.
לכן מתנהל הליך חקיקה שיחייב את מעורבות הקונגרס בנושא. ההצעה הנדונה קובעת פשרה - 30 יום (במקום 60) כפסק זמן, לפני שהנשיא יוכל להסיר את הסנקציות שהוטלו על איראן על ידי הקונגרס. במהלך 30 הימים יוכל הקונגרס להתייחס להסכמות ולקבל החלטה.
ההסכמות עם איראן אינן מוגדרות אמנה (treaty) ולכן אינן נכללות בגדר ההוראה בחוקת ארצות הברית המחייבת אישור שני שלישים של הסנאט, ועל כן נדרשת החקיקה הנדונה בסנאט ואחר כך בבית הנבחרים.
גם בישראל הכנסת מעורבת באישור הסכמים בינלאומיים בעלי חשיבות מיוחדת. כל ההסכמים החשובים מאז הקמת המדינה הובאו לאישור הכנסת. הדבר נעשה, כפי שהראיתי בזמנו במחקרי המשפטיים, על פי מנהג חוקתי שהתפתח ובהמשך עוגן גם בחקיקה של הכנסת.
כל הסכמי השלום, כמו ההסכם עם מצרים או ההחלטות על ההתנתקות וההסכמים שכללו ויתור על שטח - הובאו לאישור הכנסת. ברוב המקרים ההסכמים לוו בחקיקה ליישום ההסכמים.
הכותב הנו שר המשפטים לשעבר