מאז לידתה של האומה המתחדשת לאחר אלפייים שנות גלות, מתחבט העם בישראל בשאלה: כיצד לחגוג את יום העצמאות?
בימיה הראשונים של המדינה היו אלה המצעדים הצבאיים. עם ישראל הצטו-פף לאורכו של מסלול, חיילינו הגאים צעדו, ואחריהם הטנקים וחיל השריון. באוויר, חלפו בנהמת מנוע המטוסים, ואחרי שנים אחדות באו הסילונים.
אחר כך הגיעו ראשי האומה למסקנה כי די לנו במיליטריזם. עם ישראל העדיף להתקבץ בשווקים ובכיכרות ולירות איש ברעהו בנפצים מרעישים. גם העידן הזה חלף, הלך לו, וקול המנגלים נשמע בארצנו. גלי עשן תימרו לשמיים ועם ישראל בלס בשקיקה את הבשר הטעים.
יותר ויותר החל יום העצמאות להפוך ליום של מסיבות שמחה בחצרות הבתים. שירים של פעם הדהדו בחלל עד שעות הבוקר המוקדמות של ערב החג. כל אחד וסגנונו.
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, הנושק ליום העצמאות, אף הוא מעורר ומציג עדיין סוגיות רבות ורגישות.
האם אחרי הצפירה וההתייחדות של עם ישראל עם גיבוריו ראוי לפרוץ מיד בצהלות של שמחה? האם אין להפריד הפרדה ברורה ומוחשית יותר בין העצב לצהלה?
וכיצד יש לחגוג? האם להמשיך ולהרעיף ממון על האמנים השרים בכיכר שמחיריהם מרקיעים לשחקים? האם תשלום של רבבות שקלים מהקופה הציבורית המצומקת עבור זמר או זמרת המתרוצצים בנשימה חטופה מעצרת אחת לאחרת היא הדרך לחגוג את עצמאותה של מדינת ישראל?
ועוד שאלה: כיצד יציינו ערביי ישראל את היום הזה? הרי יום עצמאותנו איננו לכאורה חגם של אלה שבחלקם מבקשים עדיין הגדרה לאומית משלהם.
השאלות הללו אינן מרפות. נעסוק בהן כנראה עוד שנות דור. החג הצעיר בחגי ישראל מחפש עדיין את דרכו בינות לכיכר ועשן המנגלים. אין בו אפילו נימה אחת של הלכה ודת אלא חילוניות מובהקת. הוא יום של שמחה עממית. הבה נשיר במלוא הגרון שירי מולדת. נחגוג, כל אחד בדרכו. חג שמח.