יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הוא היום המשמעותי ביותר לאתוס הלאומי. העם זוכר וחולק כבוד לאלה ש״במותם ציוו לנו את החיים״. לא רבים יודעים שמשפט זה - שלקוח משירו של ח.נ. ביאליק, "אם יש את נפשך לדעת" - מתייחס לתלמידי בית המדרש, "מגש הכסף" של היהדות בתקופה ההיא.
לא רבים יודעים מי נכלל בהגדרה "חלל מערכות ישראל". מדובר ב-23,320 הרוגים שאנו סופרים משנת 1860, בהם בחורי ישיבה שיצאו מבין חומות ירושלים לגור בשכונה החדשה משכנות שאננים, ונרצחו ע"י ערבים; קבוצת יוסף טרומפלדור ומגני תל חי; אנשי מחתרת ניל"י; בני היישוב בארץ ישראל, שגויסו לצבא הטורקי ונלחמו באנגלים בקרבות באר שבע ורפיח; יהודים מאנגליה ומהארץ שהתגייסו לעזרת האנגלים ונלחמו בטורקים; בני היישוב שגויסו לצבא הטורקי להילחם ברוסיה, נשבו ומתו במחנות שבויים בסיביר; חללי הבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה, וכמובן חללי צה"ל.
בין חללי מערכות ישראל נספרים גם חללי הארגונים שלחמו טרם הקמת המדינה: פלמ"ח, הגנה וגם אצ"ל ולח"י; חללי קהילת המודיעין, שב"כ ומוסד, וחללי משרד החוץ ואנשי כיתות הכוננות של היישובים ביש"ע. כולם חללי מערכות ישראל בתקופתם.

נשאלת השאלה: אם מתנהלת נגדנו מלחמת טרור, מדוע לא מכירה מדינת ישראל בנפגעי הטרור כחללי מערכות ישראל? הטענה המקובלת של התומכים בהבדלה היא שחללי מערכות ישראל הם "גיבורים שנפלו בקרב", ואילו נפגעי פעולות איבה נקלעו במקרה לאסונם ולמותם. האומנם?
נזכור, למשל, את שבתאי מחפוד שעבר עם משאיתו בצומת בית ליד כאשר מחבל מתאבד פוצץ עצמו ליד השק"ם. מחפוד, חובש בהכשרתו, רץ להושיט עזרה ונהרג בפיצוץ השני. הוא הותיר אחריו אישה ובן, הורים, אח וארבע אחיות. 21 החיילים שנהרגו באותו פיגוע הם חללי מערכות ישראל, אולם מחפוד שקיבל לאחר מותו את עיטור המופת של משטרת ישראל, הוא "נפגע פעולות איבה".
נכון, לא כל נפגעי פעולות האיבה הם שבתאי מחפוד, אך יש לזכור שבמניין חללי מערכות ישראל יש כ-10,000 שנפלו במערכה, ואילו חללי פעולות האיבה נהרגו כולם מיד אויב. מדוע עובד משרד החוץ אשר נרצח בפיגוע טרור בבואנוס איירס הוא חלל מערכות ישראל, ואילו עובד משרד החוץ שנרצח בפיצוץ אוטובוס בירושלים ו-11 הספורטאים שנרצחו באולימפיאדת מינכן הם נפגעי פעולות איבה?
מדוע חייל שנמצא בחופשה ונפגע מקטיושה הוא חלל מערכות ישראל ואילו חברו האזרח שהיה לידו הוא נפגע פעולות איבה? מאז מלחמת לבנון השנייה ופעולות הלחימה ברצועת עזה, ברור יותר מאי פעם שהחיילים שנפלו בלבנון ובעזה, והאזרחים שנרצחו ביישובי קו העימות בצפון ובעוטף עזה, כמו גם הנרצחים בקריית שמונה, בחיפה, בשדרות ובאשדוד ואיתמר נהרגו מפגיעת אותו אויב באותה מערכה. חזרנו למצב שבו כל הארץ חזית, וההגדרות שהיו נכונות בעבר דורשות עדכון.
הגיע הזמן שממשלת ישראל תחליט שחללי הטרור נכללים במניין חללי מערכות ישראל. עד שלא ייעשה כך, לא תבוא שכנתי, שבעלה נרצח על ידי טרוריסטים, לטקס יום הזיכרון ביישובנו, מכיוון ששם בעלה אינו מוזכר בו. משפחות חללי הטרור שיעלו לבית הקברות יראו שוב שדגל ישראל הונח רק על קברי חללי מערכות ישראל, והטקס לזכרם נערך בשעה שונה.
על ממשלת ישראל, שקיבלה את המלצת ועדת מלץ לקיום יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות איבה באותו היום אבל בשעה שונה, לשנות את החלטתה ולהחליט על קיום טקס אחד.
את הביטויים המעשיים של החלטה זו יש להשאיר לרשויות השונות בישראל. אין הכוונה שחללי הטרור יוכרו כחללי צה"ל, שכן לא היו חיילים במותם. יש להמשיך ולשמור את השוני הקיים בין אזרחים ובין חיילים במקום הקבורה, באופי הטקס ובמסגרות הטיפול וארגוני השכול. זוהי סוגיה ערכית ולא חומרית. אין כיום הבדל כלכלי בין משפחות החיילים והנרצחים. למעשה מערכת ביטוח לאומי קשורה למערכת משרד הביטחון והתגמולים צמודים לחלוטין.
ההחלטה תעשה צדק עם כל אלו שנרצחו במערכה נגד הטרור, תאפשר למשפחותיהם להרגיש שייכות לאתוס הלאומי ותבהיר לכל כי קורבנם היה למען תקומת ישראל.