אתמול בערב, כמה דקות לפני הצפירה, נחת בתיבת המייל שלי מכתב ארוך. הכותב, צעיר חרדי, בוגר ישיבה יוקרתית, מקיים איתי קשר מכתבים כבר כמה שנים.



ברשותכם, אשמור על זהותו עלומה. קיצרתי וערכתי את המכתב הארוך הזה. כך כתב לי אתמול י', ממעמקי נפשו: "בימים כאלה אני חש גרוע כל כך, בוש ונכלם עד אין קץ... איני רשאי לכתוב ביום זה, אין לי את הזכות המוסרית לזכור, אין בי את המילים הראויות לחיות, בצלם הנורא של חשרת האבל והשכול.



"כשאתם, בדעה צלולה, בהקרבה אדירה, רצתם בין כדורי עופרת יוקדים, כשאתם, בחירוף איברים ועצם, בעיניים בוערות בעוז, הסתערתם על רימוני מוות רוטטים...כשאתם הקדושים לחמתם על זכותי לחיות פה...'נלחמתי' אני על ערשי בפנימיית הישיבה, 'הסתערתי' על מזרנים עתירי קפיצים, 'כבשתי' ספסלי עץ מהוהים ברביצת עולם, 'יריתי' בחברי גלעיני זיתים וסתם קליפות תפוז להנאתי, קפצתי באומץ לב נדיר לבור המקווה המהביל, שמרתי מכל משמר על גבולות חדרי בסביבותיו לבל יחדור 'אויב וצר'.
 

"בזמן שהלכתם למותכם בגבורה, הסתובבתי לי בחוסר מעש, בבהיה בקירות היכל הישיבה, ברצוא ושוב מכוס קפה לארוחת צהריים, משיחת ארעי לסיגריית סרק. ביום הזה עומד אני מולכים גיבורים וקדושים, מושפל מבט, בוש וחסר פנים, ואין פי מעז ומסוגל לומר לכם אפילו סליחה...מה תועיל סליחה כשאתם נפלתם למעני? התשיב חיים לרגע אחד? התחבוש לפצעי הלוחמים חבורותיהם?..."

"כשחבשתי לי את ספסלי הישיבה בשיכול רגליים ובפישוט איברים, חשבתי לעצמי בכסלות ונבערות אינסוף, הלא אני מגן בתורתי ותפילתי על מדינת ועם ישראל, בזכותי ובזכות חבריי, מתאפשר קיומם על האדמה הזאת. איך העזתי?? כמה ערלות לב וזדון מחשבה יכולתי לשאת בקרבי? כיצד זה בזלזול ובבוז עמוק הבטתי בכם? למה? למה לא נפלתי תחתיכם? למה נותרתי לחיות עד עתה, לשאת את הבושה והחרפה בליבי?...אין לי מחילה".
 
הנה מכתב תשובה שאני כותב כאן לי': אחי היקר. ריגש אותי מאוד מכתבך, ערב יום הזיכרון בואכה יום הולדתה ה-67 של מדינתנו. ניכר במכתב שנחצב מדם לבך. אתה לא החרדי היחיד ששמעתי ממנו דברים ברוח זו. נכון, מציק לנו שאתם לא נותנים כתף. זה נושא פתוח בינינו והמחלוקת עתיקת יומין, אבל אני חושב שבמכתבך לקחת אותו רחוק מדי.



חייל הנח"ל החרדי. צילוםף פלאש 90


הייתי מוריד קצת ווליום ומעדן מעט את הטון. עצם העובדה שכתבת את דבריך, י', מעידה על כך שיש לנו עתיד ותקווה בארץ הזאת. יותר ויותר חרדים צעירים מבין חבריך, חושבים ומרגישים כך בשנים האחרונות. אחוז המתגייסים עלה, עולה ויעלה. נכון, לפעמים נדמה לנו שעם ישראל קרוע בין קבוצות יריבות, שבטים ניצים ופלגים שסועים, אבל זו רק מראית העין.

נכון, בימים כתיקונם, אנחנו אחוזים זה בצווארון חולצתו של זה, לופתים זה את גרונו של זה, עולבים ומעליבים, פוגעים ונפגעים, מתקוטטים מעלות השחר עד צאת הלבנה, אבל זו אינה התמונה האמיתית. כי בסופו של יום, אנשים אחים אנחנו. שבטים, קבוצות, פלגים, יריבויות, אבל כולנו כאן ביחד, לטוב ולרע, על האדמה הזאת. אין לנו ארץ אחרת, סביבנו רבים המבקשים את נפשנו ואת ארצנו, הם לא מבדילים בינינו, הם רואים בנו עם אחד, ובצדק. אנחנו עם אחד, שחושל בדם, אש ותמרות עשן. שלא ידע רגע אחד של מנוחה או נחת.
 
אין עוד בעולם מקום עם אירוע לאומי-נפשי כיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. אין עוד אומה המקדשת כך את החיים, ואת אובדנם. הכאב לא מתפוגג במהלך השנים. הוא מצטבר, הוא מתחדד, הוא מזדקק והופך, ככל שאתה מתבגר, לכבד מנשוא. אנו העם היחיד עלי אדמות שמפקד צבאו מצהיר, בכל יום זיכרון מחדש, על מחויבות חייליו "לשמור על קיום המדינה".

אנו המדינה היחידה שקיומה אינו מובן מאליו, העם היחיד שממשיכים לנסות להשמידו, המקום היחיד שאין בו גבולות, אין בו מנוחה וגם הנחלה אינה מובטחת, אבל יש בו עם. העם הזה הוא עם ישן נושן, למוד סבל ותלאות, מורכב, מסוכסך, אולי קצת מתוסבך, אבל גם מיוחד כל-כך.

יש בו חרדים, דתיים, מסורתיים וחילונים, יש בו אשכנזים וספרדים, יש בו ימניים ושמאלנים, יש בו קיצונים ומתונים, כל השנה הם מתקוטטים, רבים, מתעמתים ומתלבטים, עד שמגיע יום הזיכרון. ביום הזה, י' היקר, אנחנו מבינים שכולנו אחים. ישראל אינה מדינה, היא אירוע מתגלגל. עם ישראל הוא משפחה בהפרעה. הערבות ההדדית היא הערובה לקיומנו, הגורל המשותף הוא הדבק המאחד אותנו ורק ביחד ננצח. חג עצמאות שמח.