לא ברור מה עומד מאחורי הסיפור הזה. האם זו הבוקיות של המחשב שאצלו אין הבדלים ואין ניואנסים, האם זו טיפשות אנושית של בשר ודם, או שמא, כפי שקורה יותר מדי פעמים בזמן האחרון, זה עוד אחד ממופעיו של הפוליטיקלי קורקט הארור. כך או כך או כך, ההחלטה להנציח את שמו של מוחמד אבו חדיר, שנשרף למוות על ידי שלושה צעירים יהודים, על לוח הזיכרון לחללי פעולות האיבה בהר הרצל, היא החלטה אומללה, אומללה מאוד.
כבר עכשיו כדאי להרגיע את כל מי שבדרכו לצעוק: ״גזענות״. זה לחלוטין לא הסיפור. על אותו לוח, במרחק סנטימטרים מאבו חדיר, מונצחים, וטוב שמונצחים, עליאן אל־נבארי ועודה אל־ וודג׳, שנהרגו מפגיעת רקטה שנורתה מעזה, וסלאח אלדין אבו לטייף, שנרצח בפיגוע ירי בעת שעבד על גבול הרצועה. זה לא סיפור של יהודים וערבים. זה סיפור של מניע למעשה, זה סיפור של זהות המפגע, של מטרתו, של השאלה מי עומד מאחוריו ובמסגרת מה עשה את מה שעשה.
אין כאן כוונה לעשות לרוצחי אבו חדיר הנחות. בניגוד לטענות שהיו מי שהשמיעו השבוע, הם לא רצחו אותו משום ש״שפיותם מוטלת בספק״. מוחמד אבו חדיר נרצח על רקע לאומני. חד וחלק. אבל כאן נגמר הדמיון. מעבר לזה אין שום דבר שקושר בין רצח הנער הערבי לרצח בקו 405 או במלון ״פארק״ בנתניה או באלף מקומות אחרים.
כי כשהטרוריסטים הערבים יוצאים לדרכם חמושים בסכין או בחגורת נפץ, הם ושולחיהם קמים על הריבונות הישראלית. מעשי הרצח שהם מבצעים הם חלק ממלחמה נגד מדינת ישראל, על כל מה שהיא מסמלת. ובין זה לבין מה שעשו הצעיר ושני הקטינים ששרפו את מוחמד אבו חדיר חי, אין ולא כלום. כי בניגוד לערבים שרוצחים יהודים כחלק ממאבק לאומי כללי של העם שלהם, רוצחי אבו חדיר לא רצחו אותו כחלק משום מאבק. הם לא שליחים של איש מאיתנו, הם לא מייצגים איש מאיתנו ובכלל, אין לנו מאבק בערבים באשר הם ערבים.
וכשמדינת ישראל הרשמית מנציחה את שמו של מוחמד אבו חדיר על לוח הזיכרון לחללי פעולות האיבה בהר הרצל, היא אומרת קבל עם ועולם שמבחינתה הרצח שלו בא מאותו מקום שממנו בא הרצח של שלום שרקי. התעמולה הפלסטינית לא הייתה יכולה לנסח את זה טוב יותר. מבצע הנחות כזה לארגוני הטרור, לרשות הפלסטינית, ליאסר ערפאת ולממשיכי דרכו לא היה כאן מעולם.
ובדיוק מהסיבה הזו, הטענה שהיה מקום להרוס את בתי שלושת הרוצחים כפי שאנחנו הורסים את בתיהם של מחבלים ערבים, מופרכת מיסודה. לא הרסנו את ביתו של יגאל עמיר, אף שפגיעתו בדמוקרטיה הישראלית הייתה קשה ביותר, לא הרסנו את ביתו של אלי פימשטיין אף שהדרך שבה הטביע למוות את בתו באמבטיה יכולה להצדיק את זה בקלות. הריסה היא צעד חריג שמופעל כחלק מארסנל הנשק שיש לנו כלפי אויב שנלחם במדינת ישראל. זהו.
מניין נובעת התפיסה המעוותת הזו? ממחשבה פוסט־מודרניסטית שאומרת שכל הנראטיבים שווים, שאין אמת ושקר, ושאין סיבה לא ללמוד את הנכבה בבית ספר, כי אסון הוא עניין של השקפה ומה שהוא שמחה עבורנו הוא אסונו של האחר, ולהפך.
ואחרי כל זה, יש עוד משהו שלא כדאי להתעלם ממנו. לא לחינם הזדעזע אביו של אבו חדיר מהעובדה ששמו של בנו מתנוסס בהר הרצל ליד שמם של קורבנות הטרור הערבי. משפחת אבו חדיר רואה את עצמה חלק מהעם הפלסטיני שהוא אויב שלנו.
בתגובה על רצח בנם על ידי שלושה יהודים, שגונו והוקעו על ידי הציבור הישראלי כולו, יצאו אלפי ערבים לפרעות ביהודים באשר הם בכל רחבי הארץ. סרטונים שמציגים את אירוע החטיפה הופצו ושימשו להבערת השכונות הערביות בבירה. הפורעים השליכו אבנים, זרקו בקבוקי תבערה והשמידו תחנות של הרכבת הקלה, תשתיות של חברת חשמל ושל עיריית ירושלים וכל מה שנראה להם כמו משהו שיש לו סממן ממלכתי.
לפני כמה חודשים יצאו בני משפחת אבו חדיר בשליחות ובמימון הרשות הפלסטינית לצרפת, לבלגיה ולגרמניה כדי להפיץ שם את סיפורם. אסף גבור, כתב ״מקור ראשון״, שחשף את זה, גילה עוד שהמשפחה גם ביקרה במכה במסגרת מיזם תמיכה של המלך הסעודי במשפחות השאהידים.
צריך להודות לאביו של אבו חדיר שעשה לנו את החיים קלים יותר וביקש בעצמו להסיר את שמו של בנו מלוח הזיכרון. אם זה היה תלוי במקבלי ההחלטות כאן, עוד היינו יכולים לראות את מי שתופס את עצמו אביו של שאהיד פלסטיני, עומד בטקס הזיכרון בהר הרצל, כתף אל כתף לצד משפחות קורבנות הטרור הפלסטיני, במדינה היהודית המטורפת היחידה בעולם.
כחלון מצטרף למשחק
2. משה כחלון הבין כבר מזמן איך עובדת השיטה ומה בדיוק צריך לעשות כדי לקבל במקומות הנכונים מחיאות כפיים סוערות. זו הייתה הסיבה לכך שלפני שנה - אחרי שהיה חבר של כבוד בין מורדי הליכוד, אחרי שנטל חלק בכינוסים של משה פייגלין, ואחרי שבחר למנות את מנכ״ל תנועת מנהיגות יהודית לעוזרו האישי - כשהחליט להתמודד בראש מפלגה חדשה, הוא בישר לעם ישראל בראיון חגיגי ש״הימין הקיצוני״ השתלט על הליכוד.
והנה סקופ קטן: גם אם אנחנו לא באמת יודעים למי הצביעו שופטי בית המשפט העליון בבחירות האחרונות, כדאי שנזכור שהם הצביעו. שלא רק לחברי הכנסת יש תפיסת עולם, גם להם יש. והמחשבה שחבר כנסת יבחר שופט גרוע רק משום שהוא חושב שהוא מתאים לאג׳נדה שלו, ולעומתו השופט יבחר מישהו שמחזיק באג׳נדה שהוא חלוק עליה רק משום שהוא משפטן משובח, היא מחשבה מצחיקה. נסו להיזכר למה אהרן ברק פסל את האפשרות למנות את הפרופ׳ רות גביזון לבית המשפט העליון. רמז: זה לא היה בגלל הציון הנמוך שלה בדיני חוזים.