עוד רגע תיאלם תרועת הפסטיבלים. זה הזמן להזיז הצדה את ההפחדות שאני וחברי בתקשורת, יחד עם הפוליטיקאים, כל כך אוהבים להשמיע, ולהסתכל על חצי הכוס המלאה. בגיל 67 - מדינת ישראל לא עומדת מול שום איום קיומי. נכון שהיא אי בתוך ים של אי יציבות. יש אכן שורה של ארגונים עוינים בגבולותיה, אבל אין שום כוח במזרח התיכון שיכול להכחיד את המפעל הציוני, וזו כשלעצמה סיבה מצוינת לחגוג עצמאות.

אנחנו נשמע הרבה על אודות איראן בחודשיים הקרובים, אבל החדשות הטובות הן שזה ייפסק ביוני. המעצמות יחתמו על הסכם עם איראן. הוא לא יהיה הסכם טוב, אבל הוא יקפיא את תוכנית הגרעין האיראנית ליותר מעשור, וזה הרבה יותר ממה שחיל האוויר שלנו יודע לעשות. גם בצמרת צה"ל לא מתרגשים מההסכם עם איראן. לא שהוא אידיאלי, והוא עשוי לתת לאיראן רוח גבית להמשיך ולהתפשט באזור, אבל הוא ימנע מאיראן פצצה גרעינית לפחות לעשר שנים.

ראש הממשלה בנימין נתניהו, שבאופן האותנטי ביותר ראה בעצירת הגרעין האיראני את מפעל חייו, ייאלץ להפנים את העובדה שהוא נכשל ושהמפעל נלקח ממנו. איראן תיכנס למסלול שייקבע בהסכם, הכלכלה שלה תזנק, היא תחוש ביטחון ואומץ להתערב במקומות נוספים במזרח התיכון, אבל ישראל תיאלץ לצפות בזה מהצד, בתקווה לתפוס את האיראנים מבצעים עבירה.
 
במה יעסוק נתניהו כשמשוש חייו ניטל ממנו? האם יעז להישיר מבט אל החרם האירופי שמגיע מולנו וינסה לסכל אותו? לפי אופי הממשלה שהוא מרכיב -התשובה היא לא. הוא יסביר לנו שאנחנו משלמים מחיר כי העולם כולו נגדנו. זה נכון שחלקים גדולים מהעולם, ובוודאי אירופה, לא ממש אוהבים אותנו, אבל ישראל מביאה על עצמה את החרם הזה.
 
ההצהרה של שרי החוץ האירופים על סימון מוצרים מהתנחלויות היא רק אחת הסנוניות הראשונות. התקשורת כאן לא מרבה לעסוק בזה, גם כי זו מחשבה לא נעימה וגם כי הפוליטיקאים מטאטאים את זה מתחת לשטיח, בתקווה שזה ייעלם. אבל גל צונאמי ענקי מתרומם מולנו, והוא הולך לפגוע בנו, ולפגוע חזק אם זו הולכת להיות ממשלת ה־67 ח"כים המסתמנת.

אבו מאזן הוא לא ערפאת

אבו מאזן חזר מועצם מוועידת הליגה הערבית בשארם א־שייח'. זו הייתה הפעם הראשונה שבה מנהיג פלסטיני מסרב לקבל את כספי המסים שישראל חייבת לו. בסוף הוא קיבל אותם, אבל לפני זה עשה שריר. כמו הנשיא המצרי א־סיסי והמלך הסעודי סאלמאן, גם הוא מרגיש שבכוחו לעצב את האזור, והוא מתכוון למצות את המהלך המדיני נגד ישראל.

ככלל, אבו מאזן הוא לא ערפאת. לא תמצאו הרבה תמונות שלו מסמן "וי", וספק אם תמצאו תמונות שלו במדים. בגיל 80 הוא כותב את המורשת שלו, והיא תהיה "כיצד הובלתי את ישראל למעמד של מדינה מצורעת". האלימות, הוא מבין, לא רק שלא משרתת אותו, היא אפילו פוגעת. לכן כשנכנסו כוחות צה"ל גדולים לשכם בשבוע שעבר, ועצרו 29 פעילי חמאס, לא הייתה כמעט התנגדות. כוחות הביטחון הפלסטינים לא הצטערו על מעצר אנשי חמאס, אבל גם היו מספיק בטוחים בעצמם שלא להרגיש מחויבים ליצור מראית עין של התנגדות.                                                                                                     

מישהו עוד זוכר את הסכם הפיוס פת"ח־חמאס? אותו הסכם שהדיר שינה מעינינו? כל מה שנותר ממנו הוא אות מתה שלא תתממש. עזה עסוקה בשלה, והגדה עולה על מסלול אחר, של עימות מדיני עם ישראל. כן, יש פה ושם פיגועי בודדים, אבל אינתיפאדה אלימה לא נראית כרגע באופק. אינתיפאדה מדינית כבר ממש לפתחנו.
 
תנועת חמאס בעזה ממשיכה לאותת שיש על מה לדבר. הם לא עצרו את חידוש מלאי הרקטות, גם לא את חפירת המנהרות, אבל חמאס פתוחה להצעה שתיתן לה מוצא לעולם ובתמורה תסכים להפסקת אש ארוכת טווח.
 
שר התחבורה היוצא ישראל כץ העלה רעיון ששווה לבחון אותו: הקמת נמל ימי ואווירי לעזה על אי מלאכותי בים התיכון. גשר אחד יחבר את הנמל הזה ליבשה, וכל ניסיון של חמאס להשתמש בנמל לייבוא נשק יביא להריסת הגשר ולניתוק של הנמל מעזה. אם יעז נתניהו לבחון את הרעיון הזה ברצינות, הוא לא ישמע התנגדות בצמרת הצבאית.

בניית נמל כזה היא מאמץ שיימשך שנים ארוכות. המשמעות היא שעזה תיכנס לפרויקט לאומי, שייתן לה אופק כלכלי, למשך שנים. בשנים האלה עזה לא תרצה שהפרויקט הזה ייפגע - והנה כבר תמריץ אחד לשקט. מרגע שיהיה נמל ותושבי עזה יוכלו לנסוע לכל מקום שיקבל אותם, לייבא ולייצא בעצמם - יהיה להם תמריץ נוסף לשמור על השקט.

עוד לא אבדה תקוותנו

שנת העצמאות ה־68 שלנו שהחלה השבוע תהיה מאתגרת - פחות במישור הביטחוני ויותר במישור המדיני. ישראל תידרש ליצירתיות וגם להעזה, שכרגע
לא ניכרות במנהיגות שלה. יש פער אדיר בין היצירתיות בחברה הישראלית, שהביאה אותנו להישגים מופלאים בעשורים האחרונים, לבין הקיפאון שמאפיין את המנהיגות הישראלית. נראה שגם הזרמים האפלים והחשוכים בחברה שלנו, שצפים לאחרונה בעידודים של פוליטיקאים, ימשיכו לקבל לגיטימציה מהממשלה המתגבשת. מבין שלל המליצות הריקות שנשמעו בכל טקסי השבוע היה רק נאום אחד שראוי לציטוט, של שר הביטחון בוגי יעלון בערב יום השואה, שקרא לכינונה של מדינה "אשר חייבת להיות מגדלור ערכי ומוסרי. מדינה אשר חייבת להילחם בחורמה בגזענות ובאלימות, בפגיעה באחר רק משום שהוא אחר, באפליית נשים ומיעוטים. מדינה אשר חייבת להקפיד על שוויון זכויות והזדמנויות לכל אחד ואחת, ללא הבדל דת, גזע, מין או נטייה מינית.
מדינה חומלת ומגוננת לחלשים בחברה, לקשישים, למי שגורלם לא שפר עליהם והם אינם כאחד האדם, ואנו מצווים לאפשר להם לחיות בכבוד".
עוד לא אבדה תקוותנו.