תופעה מתחילה להסתמן כמגפה.

יותר ויותר פירמות עסקיות משגרות לעובדים תוכניות פרישה מרצון. חלק מהעובדים נענה, אם כי לא בששון. ענקית התרופות ״טבע" הודיעה בשבוע שעבר על הפעלת תוכנית פרישה ל־200 עובדים במפעליה בכפר סבא. הפיצוי למי שיסכים: 250% לכל שנת עבודה, בסך הכל כ־800 אלף שקל לעובד.
הודעות דומות עם תנאי פרישה דומים שוגרו לאחרונה גם על ידי חברות הסלולר ״סלקום״ ו״פרטנר״, על ידי ״בנק הפועלים״ וכמובן על ידי ״כימיקלים לישראל״.

הגברת התחרות במשק, הרגולציה המכבידה ותנאי השוק המאתגרים מאלצים את ההנהלות להתייעל ולצמצם את ההוצאות - ואת המחיר משלמים העובדים. מכיוון שפיטורים חד-צדדים אסורים במקומות המאורגנים, המעסיקים פודים את הגמישות הניהולית באמצעות מלכודת הדבש הפיננסית.
הפרינציפ עובד כך: את הוצאות הפרישה החד-פעמית, הנאמדות כאמור במאות אלפי שקלים, ולעתים עד מיליון שקלים לעובד, יוכל מקום העבודה לחסוך בתוך שנתיים־שלוש בז־ כות הפסקת תשלום המשכורת השוטפת.
אין ויכוח שהעסקה טובה למעביד, אחרת הוא לא היה יוזם אותה. אלא שהתועלת לעובד מוטלת בספק. בהנהלות מדגישים אומנם שקבלת תנאי התוכנית מותנית במפגש רצונות בין ההנהלה לעובד, אבל ״מפגש רצונות״ מסתיים כשידה של ההנהלה על העליונה.
עובדים רבים מתקשים לעמוד בפיתוי כשמוצעת להם בוכטה חד-פעמית של מאות אלפי שקלים ויותר שלא פגשו בכל ימי חייהם. הכסף הזה יוכל לסדר להם את המשכנתה או לסגור את האוברדראפט.
אלא שמפגש הרצונות אינו תמיד אמיתי, כי עובדים ש״פג תוקפם״ מסומנים מראש. ההנהלה מכינה רשימות של עובדים שאין יותר צורך בהם ודרכם החוצה סומנה. אז נכון שהמהלך לא יכונה במילה הגסה פיטורים, אבל המעביד יעשה הכל כדי שהעובד יענה בחיוב למפגש הרצונות - וילך הביתה.

תוכנית הפרישה היא ביטוי מכובס למונח פיטורים. היא עדיין אסורה בשימוש במקומות עבודה מאורגנים. ויש דרכים יצירתיות נוספות כדי ״לשכנע״ את העובדים ללכת הביתה. מונחתים עליהם לחצים סמויים בלתי נסבלים. הם מנוידים מעמדותיהם הבכירות לתפקידים זוטרים במערכת. במקרים גרועים, ההתעללות בהם נעשית בכך שהם מתבקשים להגיע לע־ בודה בלי לעשות כלום.
המשכורת אומנם ממשיכה לזרום, אבל תנאי ההעסקה מורעים ועוד איך. יש כאלה שסובלים בשקט, מחזיקים בעבודה בשיניים, כדי לא לפגוע במטה לחמם. אחרים נשברים ונענים לתוכנית הפרישה ״מרצון״. ניתן להבין ללבם של אלה הנשארים.
הסיכוי של עובד בבנק, בחברת החשמל, בחברת סלולר או ב״כימיקלים לישראל״ למצוא עבודה חדשה בגיל 50 הוא אפסי. וחוץ מזה, עבודה היא לא רק עניין של כסף. העבודה תופסת את מרבית סדר היום של העובד. היא מונעת ממנו את תחושת הריקנות ומוסיפה תחושה של ערך עצמי.
לכן, עובדים יקרים, היזהרו ממלכודת הדבש מרובת הפיתויים ששמה ״תוכנית פרישה מרצון״. ביטחון תעסוקתי הנמשך על פני שנים עדיף על קבלת פיצוי חד-פעמי, שגורלו עלול להיות כגורל הזכייה בפיס המבוזבזת במהירות.