1. השורה האקראית
הצפירה ביום הזיכרון לחללי צה״ל מוצאת אותי, בשנים האחרונות, בבית הקברות בנחלת יצחק. ישראל זילברמן, הדוד שמעולם לא הכרתי, אחיו הבכור של אבי יצחק, קבור שם. הוריו, סבי וסבתי טובה ואביגדור זילברמן, כבר לא איתנו שנים ארוכות. ישראל אמור היה להיות היום בן 93 לו היה שורד את המלחמה ההיא.
באופן מוזר, מספר הניצבים ליד קברו של הדוד ישראל לא פוחת במהלך השנים. להפך. הוא עולה. השנה הצטרפה למניין הזה גם המטפלת הצמודה של אבי, שיחגוג 90 בשנה הבאה. בכניסה לבית הקברות יש אבן שיש שחורה, ארוכה מאוד, ועליה חקוקים כל השמות של עשרות הקהילות היהודיות שהושמדו ונשרפו לאפר באחת ממדינות מזרח אירופה במהלך השואה. המטפלת של אבא שלי באה משם. היום היא עובדת רחוק מהבית, מהמדינה ומהמשפחה שלה באירופה, כדי לקושש מעט פרנסה במדינת היהודים. ואנחנו כאן, במדינה עצמאית, מבוססת, מצליחה. איך הגלגל מסתובב לו.

ישראל זילברמן היה בכור בין שישה אחים (מתוכן שלוש אחיות). משפחה טבריינית קשת יום, אמא חרדית, אבא קצת פחות, שמפרנס את המשפחה מעבודתו כחלבן השכונתי ואמא מחזיקה את הבית בשיניים ובציפורניים. אבא שלי הלך יחף רוב ילדותו, לא כי זה היה כיף, אלא כי לא היו נעליים. אחיו הבכור ישראל ארגן בצעירותו מיזם חובבני אך מרגש של שיט תיירותי רומנטי בסירה דולפת על הכנרת. נדמה לי שאבא שלי היה מנגן במפוחית או אקורדיון להנאת המשייטים.
אחר כך המצב הביטחוני התדרדר, ישראל התגייס ל"הגנה", היה נוטר, וכשפרצה מלחמת השחרור גויס לצה"ל. הוא שירת בגבעתי ועבר את כל התופת של המלחמה הקשה נגד הפולש המצרי בדרום. היה לו התפקיד הכי מסוכן בפלוגה: זה שמסתער ראשון עם ה"בונגלור טורפדו", סוג של מטען נפץ מאולתר שבו נעשה שימוש במלחמה ההיא לביתוק גדרות תיל סביב מתחמים מבוצרים, כדי שהחיילים יוכלו להסתער קדימה. באחד הקרבות האחרונים של כיס פלוג׳ה, בהתקפה על משלט 7, ישראל נפל.

 חלקה צבאית בבית העלמין נחלת יצחק. צילום: אבשלום ששוני
 
זה היה קרב דמים, עם המון הרוגים, פצועים ונעדרים. היום, קרב כזה מייצר ועדת חקירה או שתיים. גופתו של ישראל לא התגלתה ולא הוחזרה על ידי המצרים. הוא זוהה כעבור יותר משנה על ידי אבי, שנקרא לנחלת יצחק "לעבור" על שלוש גופות. זה היה זיהוי חובבני, שלא היה מחזיק היום מים, אבל אז הוא החזיק וניפק להורים השבורים מצבה לבכות מולה. היום, כשסבא וסבתא כבר מזמן לא כאן, אנחנו עומדים שם. בן 27 היה דודי ישראל בנופלו במלחמת העצמאות של המדינה שהוא קרוי על שמה. מאז אנחנו שם, בנחלת יצחק, כל שנה. לאחיו ואחיותיו של ישראל יש כבר נכדים, ואפילו נינים. ישראל השאיר אחריו כמה תמונות מטושטשות בשחור־לבן, וזהו.
"שים לב", אמר לי אחד מבני דודי ביום רביעי על הקבר, ״תסתכל על כל השורה שליד ישראל, כל אחד נולד במדינה אחרת". 

שמתי לב. הנה הם: בן ציון מזרחי, יליד ירושלים, שהתייתם מהוריו בגיל צעיר, הפליא בנגינתו בחליל, התגייס לחטיבת יפתח ונפל באוקטובר 1948 בקרבות הקשים בהגנה על כמה תלים חשובים ממזרח לקיבוץ רוחמה. בן 18. הוא נקבר, כמו רוב הלוחמים שיפורטו כאן, בקבר זמני בדרום, והועבר לנחלת יצחק כעבור שנתיים.
 
לידו, קבור שלמה עטרי, בן סעדה ויעקב, שנולד בתימן ונפל ברפיח במסגרת שירותו בחטיבה 8 בגיל 20. שלמה השתתף במבצע חורב ועבר סדרה של קרבות קשים עד נפילתו. לידו קבור יצחק בארץ. אין אצלו פרטים. יש רק שם אב (מאיר), ומקום לידה (הונגריה). מי הייתה אמו של בארץ? לא ידוע, על פי הנתונים. הוא נפטר במהלך שירותו בצה״ל ממחלה, ב־1949, בגיל 22.
 
צמוד אליו, קבור ברוך (ברנרדו) אקהיזר, שנולד בארגנטינה, עלה ב־49' ארצה, ונפל ב־1950, בגיל 20. קריאת סיפורו של ברנרדו באתר "יזכור" מגלה דרמה משפחתית: הוא בכלל נולד בורשה, כשהיה בן שנה (1931) המשפחה עקרה, למזלה הרב, לארגנטינה. ברנרדו הקטן חלם על ישראל ולחץ על הוריו לעזוב הכל ולעלות. הם סירבו. הוא עבר, לבדו, לבואנוס איירס, שם עבד קשה כדי לצבור כסף לעליה ארצה. ב־1949 הגשים את חלומו ועלה לבדו למדינת היהודים. בארץ, גר ברנרדו אצל דודו, שאליו נהג לשגר מכתבי כיסופים וכמיהה לישראל מהגולה לאורך שנים ארוכות. עכשיו הגשים את חלומו והיה מאושר.
 
זמן קצר לאחר עלייתו, בינואר 1950, גויס לצה"ל, הצטיין, הגיע במהירות לדרגת סמל והיה מועמד לקורס קצינים. אלה היו הימים שאחרי המלחמה, הפלמ"ח פורק וצה"ל הצעיר עשה את צעדיו הראשונים. ברנרדו נפל באותה שנה, 1950, בקרב נגד מסתננים. לך תדע איזה שיברון לב זה גרם להוריו, רבקה ואהרן, בארגנטינה.
 
קבור שם גם יהודה (קורט) אלטמן, שנולד בברלין והצליח לעלות ארצה עם הוריו ב־1937, ממש ברגע האחרון. הוא היה אוהב תרבות וספר, כונה על ידי חבריו "סבל הספרים״, הצטרף ל״קבוצת ביריה״, גויס לגולני ונפל בקרב ליד נירים !;גיל 18,בשנת 1949, במאמצים לגירוש הפולש המצרי מתחומי ישראל.
 
לידו קבור שלמה סטלר, בן לאה ויעקב משה, שנולד בוינה בשנת 1924. איזה סיפור יש לסטלר: הוא התייתם בגיל 6, אמו עבדה קשה ודודתו גידלה אותו. שלמה, שכונה גם זיגי או סידני, נשלח עם אחותו ללונדון ב״שיירת נוער״, לאחר סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית. הוא התגלגל בבתי יתומים ומחסות לילדי פליטים באנגליה, עד שנכנע להפצרותיה של משפחה נוצרית ו״אומץ״ על ידה.
 
ב־1944, בגיל 20, התנדב לבריגדה ולחם נגד הנאצים בקרבות קשים באיטליה. אחרי הניצחון נשאר בצבא הבריטי ושירת באוסטריה כמתורגמן בשירות המודיעין של צבא הכיבוש הבריטי. במקביל, פעל לאיתור וסיוע לשארית הפליטה של יהודי אירופה לפלס דרך ארצה. הוא חיפש את אמו, אבל גילה שהושמדה במחנות הריכוז. אחר כך חזר לאנגליה, ושם גילה שאחותו המירה את דתה. הוא ניתק קשר עם אחותו, ונותר לבד בעולם. בהמשך עבר לצרפת ועם פרוץ מלחמת השחרור התנדב למח״ל (מתנדבי חוץ לארץ), הגיע ארצה, התנדב לחטיבת גבעתי והשתתף בקרבות הכי קשים בלטרון וחזית הדרום.
 
הוא נפל ב־10 ביוני 1948, בקרב הכבד ורווי הדמים על גבעה 69, משלט החולש על כביש החוף ממזרח ונחשב חיוני לצורך בלימת התקדמות המצרים לתל אביב. האם מישהו הודיע לאחותו? לא יודע. 31 שנה אחרי נפילתו עמדתי אני, יחד עם מחלקת טירוני שריון, על אותה גבעה, הסמוכה למקום שבו היה אז בית הספר לשריון, והקשבתי לסקירת מורשת קרב על גבעה 69, שאדמתה רוויה בכמויות עצומות של דם, מכל המינים. סטלר, חשבתי השבוע, לאחר שסיימתי לקרוא את סיפור חייו, שירת עם דודי ישראל בגבעתי ונפל חצי שנה לפניו, באותה חזית (הדרום). בטח היו חברים. היום הם קבורים יחד.
 
הנה היא, שורת הנופלים האקראית הזו: ילידי ירושלים, תימן, הונגריה, ארגנטינה, גרמניה, אוסטריה, פולין וטבריה. קיבוץ גלויות של מצבות שיש בעיבורה של תל אביב 2015.
 
כ־20 מטר משורת המצבות הזו, ניצב תל גדול של סלעי מתכת חלודים, אפלים, ועליו הכתובת ״טרבלינקה״. כשעומדים שם במהלך הצפירה ומרימים מבט, תל הזיכרון וההנצחה למחנה ההשמדה טרבלינקה משתלט על שדה הראייה. אם ממשיכים להרים מבט, מגלים בין הברושים התמירים את מגדלי עזריאלי, סמלה של תל אביב השאננה והבוטחת, ומעט מאחוריהם ומימין, מגדל אנטנת הבטון של הקריה, סמלה של מערכת הביטחון הישראלית.
 
עכשיו, בואו ננסה להיות עם נורמלי, ״ככל העמים״.
 
2. המהפכה הארדואנית
 
אז הנה, נעבור איכשהו לפוליטיקה. ביום ראשון פורסמה כאן הברית החדשה בין בנימין נתניהו למשה כחלון. ברית שלא באה מאהבה. היא נוצרה מחוסר ברירה ושילוב אינטרסים. כחלון רצה שהרצוג ינצח בבחירות, אבל נחל מפח נפש. היה לו קשר הדוק עם הרצוג לאורך כל הקמפיין והוא תכנן, גם במקרה של תיקו מנדטים, ללכת, יחד עם ליברמן והחרדים, לממשלה בלי נתניהו.
 
ובכן, זה כבר לא יקרה. כחלון הוא פוליטיקאי משופשף ומנוסה. הוא אמור היה לקבל 15 מנדטים, וקיבל רק 10. הוא אמור היה ללכת לממשלת מרכז פרגמטית וחברתית, אבל יצטרף לממשלת ימין־ חרדים שמרנית. אלה הקלפים שלו, והוא ינסה למצות מהם את המקסימום. הוא נבחר כדי להיטיב עם העם, ובעיקר עם השכבות החלשות. זה בוער בעצמותיו באמת. נקווה ונתפלל שיצליח.
 
כחלון נותן לנתניהו נקודת פתיחה טובה. יחד הם 40 מנדטים. הוא ייתן לו גב מדיני בכל אשר יפנה, גם אם ינסה לשבור בחזרה למרכז ולשקם את מעמדה הבינלאומי של ישראל. הוא יחסום אותו אם ינסה להרים יד על בית המשפט העליון. כן, כחלון הוא עלה התאנה החדש, המאולתר, במקום כל אלה שנשרו: אהוד ברק מטייל בסנטרל פארק ביום הזיכרון לחללי צה״ל, ציפי לבני מנסה לשרוד אצל הרצוג, דן מרידור ומיכאל איתן בחוץ, בני בגין איבד מזמן את זהותו. כחלון, הליכודניק מגבעת אולגה, יהיה המחסום האחרון בפני המהפכה הארדואנית שמתכנן נתניהו: סדרת חוקים לאילופו וביותו של בית המשפט העליון, פלוס ״מהפכת תקשורת״ שעליה מדבר נתניהו בחדרים סגורים, ורק אלוהים (ואדלסון) יודעים למה הוא מתכוון. גם כאן, צריך להתפלל שכחלון יצליח.
 
בכל הקשור לתקשורת, מסרב כחלון להצהיר שיהיה המגן (האחרון) של התקשורת החופשית במדינה. צריך לקוות שיעשה גם את זה. היום כבר ברור שניצחונו של נתניהו הושג בעיקר תודות לתקשורת, שהעניקה לו את כל במותיה בימי הקמפיין האחרונים ואפשרה לו לבצע (במיומנות מבריקה) את מסע ההפחדה שהדהיר את מצביעי הימין לקלפיות.

נתניהו, הרצוג וכחלון ביום השבעת הכנסת. צילום: נתי שוחט, פלאש 90
 
קרוב ל־1,500 דקות של ראיונות משודרים קיבלנו מביבי בימים האחרונים, כמות חסרת תקדים שמעידה על התמסרות תקשורתית מוחלטת. ברוב המקרים לא היו לראיונות האלה ערכים עיתונאיים, למעט פיזור ססמאות ופחדים. התקשורת עשתה את זה אף על פי שנתניהו החרים אותה שנתיים ולא ראה אותה ממטר. זו הייתה תסמונת האישה המוכה הקלאסית, שנבעה גם ממצבה המובנה של התקשורת החופשית, הנאבקת על הישרדותה בתנאי שוק קשים כשממול משתלט נתניהו, באמצעות הון זר ובלתי מוגבל, על משלטים רבים. אז עכשיו, גם כל זה בידיים של כחלון.
 
על פי כל ההערכות, נתניהו עומד לשמור בידיו את תיק התקשורת (!!) ולמנות לסגן שר מישהו ממקורביו (אופיר אקוניס, למשל). היו זמנים שבהם מהלך כזה לא היה עובר בקלות. היום הוא יעבור בקלי קלות. יכול להיות שכחלון הבטיח לנתניהו שקט תעשייתי בעניין התקשורת. האם בקרוב יתחילו, גם בישראל, להשליך עיתונאים לכלא? קשה להאמין. מצד שני, לא האמנו לחלק מהדברים שכבר התרחשו כאן.
 
משפחת נתניהו נמצאת עכשיו בשיא חדש, של כל הזמנים, של אופוריה וזחיחות. כפי שכבר נכתב כאן, אלה זמנים מסוכנים. כשהזחיחות גואה, מפלס הזהירות יורד. ביבי כבר היה בסרט הזה בקדנציה הראשונה שלו. נקווה שלמד לקח. בינתיים, בסביבתו של נתניהו הוטמעה התפיסה שלפיה מי שניצחה בבחירות היא הגברת נתניהו, היא ולא אחר(ת). התקשורת התנפלה עליה, והיא עמדה בגבורה, ובזכותה העם התהפך על התקשורת והצביע מחל. אני לא ממציא את הדברים האלה, כי הם נאמרים במפורש באירועים, אינטימיים וציבוריים כאחד. מה שהוסתר בקדנציות קודמות והוטמן עמוק ככל האפשר, הופך להיות פומבי. מה שהיה פעם מקור לבושה, הופך סיבה לגאווה. נו, טוב. שאלה יהיו צרותינו.
 
3. הצרות שבדרך
 
חוץ מהצרות האלה, צפוי גם העולם ליפול עלינו חזק בקרוב מאוד. שתי חדשות רעות טריות לנתניהו: הראשונה היא שהאמריקאים נוטים מאוד להחליט שלא יטילו וטו על הצעת ההחלטה הצרפתית המתגבשת במועצת הביטחון. דברים בסגנון הזה אמרו בשבוע האחרון גורמים אמריקאים רשמיים, וגם גורמים דיפלומטיים ישראלים. הם עדיין לא קיבלו החלטה סופית, וצפויים לקבל אותה רק אחרי שייסגר נושא הגרעין האיראני, ב־30 ביוני. אבל זו הנטייה שלהם.
 
אגב, לא רק הצעה צרפתית מתבשלת במועצת הביטחון. יש עכשיו גם טיוטה להצעה חדשה, ניו זילנדית, בנושא הסכסוך הישראלי־פלסטיני. מתברר שגם בניו זילנד הרחוקה מוטרדים מאוד מהמצב במזרח התיכון ומגבשים טיוטה להסכם שלום ישראלי־פלסטיני, שאותה הם מתכוונים להביא למועצת הביטחון. כאילו היו חסרים לשגרירנו הבלתי נלאה באו״ם, רון פרושאור, כאבי ראש.
 
החדשה הרעה השנייה היא התבטאויות פנימיות של גורמים אמריקאים בכירים ביותר, העוסקים במו״מ עם איראן: אין מצב, הם אומרים, שלא יושג הסכם בין איראן לבין המעצמות. אין שום אלטרנטיבה להסכם, והוא יושג בסופו של דבר, כך או אחרת. אתמול התברר, באמצעות פרסום ב״ניו יורק טיימס״, שברק אובמה לא מתכוון להזמין את נתניהו לפגישה עד השגת ההסכם עם איראן. הוא חושש שנתניהו ינצל, שוב, את המפגש כדי לחפור לו מתחת לבית הלבן. הם ייפגשו, על פי אובמה, רק אחרי ההסכם. ביבי יכול, מבחינת אובמה, להמשיך לדבר לקירות.
 
אגב, האמריקאים מבטיחים שבניגוד להצהרות האיראניות, כן תהיה ביקורת חודרנית ופיקוח הדוק על האתרים הצבאיים באיראן. מצד שני, האמריקאים הבטיחו כבר הרבה דברים, ולא תמיד קיימו, הגז נצטרך לחכות ולראות. בינתיים, אף אחד לא מבין מדוע נתניהו לא מרים את הכפפה שהטילו לפתחו האמריקאים, ופותח במו״מ על חבילת הטבות ביטחוניות והבטחות מדיניות שאמורה ארה״ב להעניק לנו, כפיצוי מיוחד על ההסכם העתידי עם איראן. מדובר בדיאלוג אסטרטגי, שכמותו נוהלו בין ישראל לארה"ב פעמים רבות בעבר. דיאלוגים מהסוג הזה תרמו רבות לבניית העוצמה הצבאית הישראלית, אבל נתניהו לא מעוניין, בינתיים. הוא יודע כנראה משהו שהאמריקאים לא. צריך לקוות שהוא צודק.

4. המימונה של נתניהו

מה הקשר בין הפגישה החשאית (שלא הייתה) בין בנימין נתניהו ליצחק הרצוג, למחטף של משרד האוצר בראשות נתניהו בנושא משק הגז הטבעי, ולמימונה? לכאורה, אין קשר. אזהרה: כל מי שיקשור את הדברים אלה לאלה, יעשה את זה על אחריותו. ועכשיו, לסיפור:
 
ב־13 באפריל פרסמה איילה חסון בערוץ הראשון את סיפור הפגישה החשאית בין הרצוג לנתניהו. הפרסום הוכחש בתקיפות על ידי הרצוג, בעוד לשכת ראש הממשלה פרסמה הכחשה רפה. רק כעבור יממה או שתיים התחזקה גם הכחשת לשכת נתניהו, והרצוג העמיד את כל יוקרתו ויושרו האישי על כף המאזניים. הקונצנזוס בקרב הפרשנים, נכון לעכשיו, הוא שלא הייתה פגישה כזו מעולם (זה לא אומר שלא הועברו מסרים בין הצדדים).
 
ב־15 באפריל פורסם המחטף של האוצר בראשות נתניהו בעניין הגז. הברנז׳ה הכלכלית סערה כשהתברר שנתניהו מנצל את אחזקתו הזמנית במשרד האוצר ו״יורד״ מהכוונה לייצר תחרות במאגר הגז העצום ״לווייתן״. הכלכלונים, ובעיקר ״דה מרקר״, זעקו השמיימה. הון־שלטון, מזימת הטייקונים וכו'.
 
הנה פגישה שלא פורסמה עד עכשיו: 11 באפריל, ליל המימונה הגשום והסוער. אצל ליאון אדרי, בקיסריה, אמורה להתקיים מימונה גדולה ורבת משתתפים. מזג האוויר גורם לביטול האירוע, אבל אדרי מתקשר לחבריו הקרובים ומזמין אותם לבוא לגרסה אינטימית יותר, מצומצמת, שתתקיים בתוך הבית פנימה, ולא בגשם שבחוץ.
 
כך היה. בסביבות 50 עד 60 קרואים הגיעו לאירוע האינטימי ומיפלטו את עצמם בנעימים. ואז נפתחה הדלת והגיעו עוד שלושה אורחים: איש העסקים יצחק תשובה ורעייתו, יחד עם העיתונאית איילה חסון. הם התיישבו ליד שולחן צדדי נפרד. כעבור כמה דקות הצטרף לשולחן אורח נוסף, לא מפתיע: ראש הממשלה בנימין נתניהו, שמתגורר בווילה ממול ומקיים חלק גדול מפגישותיו על הבלקון של אדרי. אורחים שנכחו באירוע סיפרו לי שתשובה, חסון ונתניהו ישבו שם ביחידות, שקועים בשיחה אינטימית ?נרה, זומן רב.

מה מיוחד בזה? שום דבר. הכל חוקי. מצד שני, יומיים אחר כך פרסמה חסון את הסקופ (שכנראה לא היה) על הפגישה של הרצוג וביבי, ויומיים נוספים אחר כך התברר שהאוצר סגר עם תשובה דיל וביטל את ההגבלות שהוטלו על מאגר הגז שבו הוא שותף, ״לווייתן״. עכשיו, מי שקושר את הדברים, עושה את זה, כאמור, על אחריותו. ואחרי כל זה, כך בדיוק נראים קשרי הון־שלטון.
 
למען הגילוי הנאות: אני לא עובד ב״דה מרקר״. אני מאלה שסבורים שצריך לייצא חלק מהכמות העצומה של גז שהתגלתה מול חופי הארץ. אני מאלה שסבורים שהמצוד אחרי אנשים עשירים וטייקונים חרג מזמן מגבולות הטעם הטוב ושיצחק תשובה הוא לא אויב העם, אלא להפך: יזם חרוץ ואמיץ שהשקיע, הימר והצליח למצוא אוצר טבע שייטיב עם העם (ואיתו). ואחרי שאמרתי את כל זה, נדמה לי שהחלטה כל כך דרמטית על עתידו של שוק הגז, שמתקבלת על ידי ראש הממשלה ״על קו התפר״ בין הממשלות, בפגישה על מופלטות במימונה, זה נושא ציבורי שזכותו של הציבור להכיר ולדעת.
 
5. תהליך ההפללה
 
ומה עם חסון? חוץ מעניין הפגישה עם הרצוג, היה לה עוד פרסום מעניין, כמה ימים אחר כך: המסמך הפנימי בפרקליטות מחוז תל אביב ובו המלצה חד־משמעית להעמיד את הרמטכ״ל לשעבר גבי אשכנזי לדין על ״הדלפת הסוד השני בחשיבותו במדינה״. גם העניין הזה הוכחש, ולא סתם הוכחש: הפרקליטה המלווה את תיק הרפז, עו״ד טוני גולדנברג, התעקשה להכחיש את הפרסום ולכנות אותו ״קשקוש מקושקש״. בשלב הזה חובה לשאול לאן נעלמה פרשת הרפז עצמה. לאן נעלמו שלל האישומים שהוטחו ברמטכ״ל אשכנזי בערוץ הראשון ובמקומות נוספים, מצבור של עלילות דם תלושות לחלוטין על העסקים שעשה עם הרפז, על הפנסיה שסידר לו, אישורי הכניסה שהנפיק לו. פרסומים על הפוטש של קצינים נגד שר הביטחון, על הקשר שקשרו בצמרת הצבא, מבנה גדול ועצום של סיפורי סבתא שהתפרק כמגדל קלפים. בסופו של דבר, מכל השלל הזה נשארה ״הדלפה״, שכלל לא הייתה קשורה לפרשת הרפז.
 
אגב, הרמטכ״ל הוא הסמכות העליונה בצה״ל, הוא הממונה על הכל, כולל המידע. הוא קובע מה הדלפה, ומה לא. המקרה המדובר לא היה הדלפה כלל ועיקר, כי המידע שמסר הרמטכ״ל לשני עיתונאים (שאינם אני), בשיחת רקע עמוק, מעולם לא דלף. כל עיתונאי ותיק ובכיר בישראל מכיר את שיחות הרקע הללו, שבהן חולקים ראשי מערכת הביטחון מידע עם הצמרת העיתונאית הצבאית בישראל בתדרוכי עומק רשמיים.
 
מניסיון אני יודע לקבוע שכל רמטכ״ל ניהל שיחות כאלה, ואני, אישית, נכחתי בלא מעטות (אם כי לא בשיחה המדוברת של אשכנזי). איך הפך הדבר הזה, בפיה של הגברת חסון, לכתב אישום? את זה צריך לשאול אותה, ואת כל שאר החברים בחבורה שמנסה להפליל כבר חמש שנים רמטכ״ל בישראל. למה הם מנסים להפליל אותו? את זה אתם כבר יודעים. כדי שאפשר יהיה להמשיך להפחיד את המצביעים ביום הבחירות מפני ״המוני הערבים״ המתקרבים לקלפיות, או לגדרות, מה שיבוא קודם.
 
שיהיה ברור: בכל פעם שאני נדרש לנושא זה, אני חוטף צעקות מאשכנזי ואנשיו, ועורכי דינם. הם נמצאים בהמתנה מורטת עצבים, אין להם כוונה לעצבן עכשיו את הפרקליטות. הם שבויים של המערכת ונמצאים במצב קפקאי, בלתי נתפס, שבו גורלם נתון בהחלטה מינהלית שיכולה להמשיך להרוס את חייהם עוד כמה שנים, או לשים קץ לפארסה.
 
אבל אני עיתונאי, לא עורך דין, ואני אמשיך לכתוב את דעתי. אני חושב שעצם המעורבות של יחידות החקירה של המשטרה בנושא היחסים בין קציני צה״ל הבכירים, בהם הרמטכ״ל, לכתבים הצבאיים, היא שערורייה. הבחישה של פרקליטות המדינה בנושא היא כמעט חסרת תקדים. מדובר בטריטוריה מיוחדת, שנבדקת, אם נבדקת, על ידי השב״כ או המלמ״ב, כשנעשות עבירות צנזורה ודולפים דברים שמסכנים את ביטחון המדינה. במקרה שלנו זה לא קרה. המקרה שלנו הוא שיחה שהתנהלה כדין ופרטיה לא דלפו מעולם.
 
כשיוחלט לסגור את התיק נגד אשכנזי, כבר לא יהיה טעם בסגירה. העונש של אשכנזי הוא ההליך עצמו, שהדיר אותו מהציבוריות הישראלית חמש שנים ארוכות, ועוד היד נטויה. זו הייתה הכוונה, לזה בדיוק התכוון המשורר, כך פועלת המערכת, המשומנת והממומנת, שנועדה לבצר את חומת האש שמגינה על השלטון בישראל. רוצים דוגמה טובה שממחישה לאן המצב הזה יכול להידרדר? תביטו רגע למעלה ושמאלה. טורקיה. שם זרקו רמטכ״ל לבית הסוהר בגלל ״פוטש״, שם זורקים לכלא עיתונאים בסיטונות, סתם ככה. אנחנו בדרך לשם. חג שמח.