הסדרים משפטיים היו תמיד מרכיב חשוב בקיומן של חברות קהילתיות, אך הם מעולם לא היו הדבר האחד והיחידי, הם לא היו חזות הכל. בשלושת העשורים האחרונים מתגבש בישראל הרושם שהמשפט הופך לשליט כל הארץ, ונהר הסמבטיון של המערכות המשפטיות מאיים להטביע את כולנו.
הנה שלושה מקרים אקטואליים שממחישים את העניין:
מנדלבליט: אין חצי הריון

בכהונתו כפצ׳׳ר זכה האלוף אביחי מנדלבליט להערכה רבה, מקצועית ואישית. כששטפה את הארץ פרשת הרפז, למדנו שבדרך זו או אחרת גם מנדלבליט מעורב בה. אולם כששקע האבק, התברר שכל חטאו היה שכאשר הרמטכ"ל הראה לו את המסמך וביקש להתייעץ איתו, לקח מנדלבליט 12 שעות לחשוב על כך. כשחלף הזמן הורה לרמטכ"ל להעביר את כל המידע ליועמ"ש.
מנדלבליט נהג נכון. על שולחנו היה מונח נפץ שאיים להתפוצץ, וחצי יום למחשבה זה זמן סביר בנסיבות אלה. מדוע בכלל היה צריך לחקור אותו כחשוד ולשרבב את שמו לפרשה? אין לכך תשובה ברורה.
עכשיו רוצה היועמ׳׳ש לסגור את תיק החקירה נגדו, בעילה של "אין די ראיות", שמשמעותה הציבורית היא: "כנראה עברת עבירה בסף הפלילי, אך קשה לנו להוכיח אותה". מנדלבליט התקומם ופנה לבג"ץ, בצדק. החוק אינו מבחין בין הסיבות שהניעו את הרשות המוסמכת לסגור את התיק. רשויות האכיפה המציאו פטנט: סגירת תיק מחוסר אשמה או מחוסר ראיות. הסיבה הראשונה מנקה אותך לגמרי, השנייה מטילה עליך צל ומותירה בך כתם ציבורי, שיש לו השלכות ארוכות טווח, לרבות מניעת תפקידים ציבוריים. את ההחלטה הזאת לא מקבלים שופטים בהליך משפטי ראוי, אלא שוטרים ופרקליטים ללא שמיעת הצד הנפגע.
חשד לעבירה פלילית הוא דיכוטומי -או שיש ראיות או שאין. אין חצי הריון. ההבחנה בין חוסר ראיות לבין חוסר אשמה היא תהומית, ואין לה יסודות חוקיים. מדברים על אפשרות שהאלוף מנדלבליט יהיה היועמ׳׳ש הבא. אם תיקו ייסגר בשל "חוסר ראיות", אין לו סיכוי להגיע ליעד הנכסף. לעד תרחף מעליו עננה, ולכן מלחמתו מוצדקת. הגיעה העת להעביר מן העולם את שיקול הדעת של המשטרה והפרקליטות, לתת כותרת גורלית לעילה לסגירת התיק.
פרשת אשכנזי: מדרון חלקלק
שמו של הרמטכ"ל לשעבר, גבי אשכנזי, שזכה לפופולריות עצומה בזמן כהונתו, עלה לכותרות סביב פרשת הרפז, והיו מי שטענו שהוא עמד מאחורי המסמך המכוער. אולם כבר לפני שבועות רבים התבשרנו כי לא נמצאו ראיות שקושרות את אשכנזי למסמך ולפרשת הרפז.
בינתיים נקטעה באבחת חרב האופציה שלו להשתלב בעולם הפוליטי, כפי שרבים ציפו שיעשה כשסיים את כהונתו כרמטכ"ל. כי כמו במקרה של מנדלבליט, כשמרחפת מעליך עננה, אינך יכול להתמודד על תפקיד במערכת הפוליטית.
ואם לא די בכך, לפני ימים אחדים הודלף לתקשורת שחוקרי המשטרה והפרקליטות עומדים להמליץ בפני היועמ"ש על העמדת אשכנזי לדין בגין גילוי סודות מדינה. כגורם מוסמך הייתה לו סמכות לגלות סוד למי שהוא סבר שמותר וצריך לגלות לו. יכול להיות שהוא טעה בשיקול הדעת, אך טעות בשיקול הדעת איננה עבירה פלילית.

הרמטכ"ל לשעבר, גבי אשכנזי. צילום: מרק ישראל סלם
 
במשך עשורים נהגו ראשי המדינה לקיים פורום שכונה "ועדת העורכים". הרעיון היה שקברניטי המדינה - החל מראש הממשלה, דרך שרי הביטחון והחוץ וראשי הארגונים הביטחוניים -משתפים את עורכי העיתונים בסודות הכמוסים ונותנים להם הרגשת חשיבות. הללו בתמורה אינם מפרסמים חומרים רגישים שמגיעים לידיעתם, ושעלולים להזיק לביטחון ישראל. איש לא סבר אז שראשי המדינה פועלים בשדה הפלילי.
הרעיון להעמיד לדין רמטכ"ל בגין הדלפה של סודות מדינה הוא מדרון חלקלק שראשיתו ידועה וסופו מי ישורנו. עדיף שכבר עכשיו יבטלו גורמי האכיפה את רעיון העוועים הזה ולא יחפשו תחליפי נחמה להעמדתו של אשכנזי לדין, לאחר שלא נמצאו ראיות בפרשת הרפז.
פרשת דנקנר: רצון העם
מי שחושב שלמחאה החברתית של קיץ 2011 לא היו הישגים, טועה. אחד ההישגים הבולטים הוא העמקת המגמה של שנאת עשירים. כאילו שהם מחוללי הפערים החברתיים והאחראים ליוקר המחיה.
נפילתו של נוחי דנקנר (גילוי נאות: יש לי היכרות אישית עמו) היא תופעת לוואי לכך. ביום הדין לא עמדו לזכותו נדיבותו ארוכת השנים, הן האישית והן המוסדית, ובעל כורחו הוא הפך סמל לטייקונים. עכשיו מתנהל נגדו תיק פלילי שעניינו הרצת מניות של חברת אי.די.בי.
אינני מכיר את התיק לפרטיו, אך מהדיווחים בתקשורת עולה תמונה שעל פיה לתביעה ישנם קשיים להוכיח את כוונת המרמה של דנקנר בפרשה שבה הוא עומד לדין, וללא כוונת המרמה אין עבירה. זה לא מפריע לפרשנים בתקשורת להמשיך לתקוף אותו ולייחל להפסדו במשפט, גם אם הראיות לא ממש מוצקות.
 

נוחי דנקר. צילום: פלאש 90

אולם בית המשפט אינו חסין מהשפעות תקשורתיות וציבוריות. שופטים הם בני אדם כמו כולנו, עם קצת יותר ניסיון. נותר רק לקוות שבסופו של דבר ההכרעה במשפט תנבע מבסיס ראייתי ולא מבסיס תקשורתי.