בקיץ 2009, 41 שנה אחרי שנאשם ב־22 מעשי רצח של אזרחים וייטנאמים במו ידיו ובאחריות פיקודית למותם של 109 נוספים, מצא סגן וויליאם קלי את מה שנראה באופן חשוד כמצפונו, אף שלא נמצאו לכך ראיות פתולוגיות, ו"התנצל" במהלך הרצאה בקולומבוס, אוהיו, על הטבח שעליו פקד ושבו השתתף ב־16 במרץ 1968 בכפר מיי־לאי.
“התנצל" משום שאף אחד שמצפונו תקין ונתון לתעוקה מוסרית כבדה אינו ממתין 41 שנה להביע חרטה על אחד ממעשי הטבח הקשים הרשומים לדיראון עולם בהיסטוריה האמריקאית. “לא עובר יום שבו אינני חש חרטה על מה שקרה במיי־לאי באותו יום", אמר קלי לחברי מועדון הקיוואניס וקולו נסדק כאשר הוסיף ואמר, “אני חש חרטה על הווייטנאמים שנהרגו, על משפחותיהם, על החיילים האמריקאים שהיו מעורבים ועל משפחותיהם. אני מאוד מצטער". באנגלית נשמע ניסוחו הרפה של קלי מכובס ומעומלן יותר מאשר בעברית, אבל ניחוח אבקת הכביסה עומד באוויר בכל שפה.
קלי הצליח להתחרט ולהתנצל על מעשה טבח נורא שמפרטיו המזעזעים התעלם, והתיאור כולו מנופה ממה שקרה באותו יום שבו הסתלקה בינתם של חיילי צ'רלי קומפני והותירה אותם בצבת תכונותיהם האכזריות והבהמיות ביותר, בעידודו של קלי. “שהיו מעורבים" היא בחירתו המיומנת של קלי להחליף מונחים כמו שחטו, אנסו, רוצצו, דקרו, ירו וטבחו.
כלב מי שמאמין לגבר המיניאטורי, גזר גמדי מייד אין אמריקה, שאת קרחתו מכסה כעת מגבעת סטטסון לבנה וזקנקן צרפתי לבן ומקומם משלים את דימוי המיני־מרלבורו־מן שניסח קלי לעצמו ברבות השנים. שנים שבהן התחתן והתגרש פעמיים. פעם אחת עם בתו של תכשיטן עשיר, שאת עסקיו ירש וסירב לוותר עליהם גם אחרי הגירושים. אמריקאי עשיר שבמשך שנים רבות מדי השתכר למחייתו מהרצאות בתשלום ומניסיון למכור ראיונות לעיתונים שסירבו לשלם. בפעם האחרונה ב־2007, כאשר על דרישתו לקבל 25,000 דולר לראיון עם ה"דיילי מייל", השיב היומון הבריטי בשלילה.
הוא מתגורר באטלנטה, ג'ורג'יה, וחבריו הקרובים - למי שמאמין שיש לו כאלה - מעידים עליו שלא חש חרטה ולו ליום אחד. בתום הרצאתו בקולומבוס חרג קלי ממנהגו והסכים לענות על שאלות מהקהל. עמדתו המוצהרת נותרה כמו ביום שבו חשף העיתונאי סימור הרש את סיפור הטבח: “הוא רק מילא הוראות". יש מי שהאפולוגטיקה הסהרורית הזאת מחברת אותם לזמן ולמקום אחרים בהיסטוריה, אך לא את קלי.
בתשובה לשאלה ענה קלי כי על פי המודיעין שהיה בידיו היה הכפר מאויש בחטיבה של הווייטקונג, שהיא הסיבה שגרמה לחייליו להיכנס לכפר “חמים". על פי עדותו ספג מיי־לאי הרעשה ארטילרית כבדה טרם שנכנסו הכוחות הרגליים, ומסוקי קרב ריססו אותו מהאוויר. בפועל התברר שבכפר לא היה ולו חייל צפוני חמוש אחד והכוחות לא נתקלו בהתנגדות אלימה, אבל נאמר לו כי “אם יותיר אנשים חיים מאחור עלולים חייליו להילכד באש צולבת". מה היה מוצדק וקדוש יותר מאשר לעשות הכל כדי לחסוך בחיי חיילים אמריקאים?
בתשובה לשאלה שהתייחסה לסיפור על מסוק בודד שריחף מעל מיי־לאי בניסיון למנוע את הטבח כאשר טייסו איים לפתוח באש ידידותית על החיילים אם לא יחדלו לטבוח באזרחים, השיב קלי כי הטייס ביקש רשות לפנות פצועים מגיא ההריגה, שאלה שקלי הפנה למפקדו הישיר קפטן ארנסט מדינה, שענה עליה בחיוב. בתשובה לשאלה בדבר חובתו של קצין לסרב פקודה בלתי חוקית בעליל כמו זאת שניתנה לו, השיב קלי: “הייתי קצין צעיר שקיבל פקודה ישירה מהקצין הממונה עליו וביצעתי אותה כלשונה. בטיפשות, אני מניח". ככל שנמשך הדיון העלה קלי - התמחותו המיוחדת - את מפלס המסכנות האישית שלו. כיצד הופשט מזכויות האזרח שלו לכל חייו וכי עדיין אסור לו להצביע. “למיטב ידיעתי עד היום אסור לי להיכנס לסניף דואר".
שמו של טייס המסוק שהוזכר בקולומבוס הוא יו תומפסון והוא הצדיק היחיד של אותו יום המטיל צל כבד, שאינו נמחה ואינו נשכח, על ההיסטוריה של הצבא האמריקאי. תומפסון שהטיס ב־16 במרץ מסוק בל קטן עם חופת זכוכית גדולה, ואיתו חייל שאייש מקלע כבד שהותקן בפתח המסוק, ריחף מעל מיי־לאי ולא הבין מה הוא רואה. כאשר הנמיך כדי להתבונן מקרוב, ראה את חיילי צ'רלי קומפני מובילים משפחות של וייטנאמים מבועתים, בועטים בהם לתעלות השקייה רחבות ומרססים אותם בצרורות ארוכים.
לאחר שנחת פעמיים וניסה לתקשר עם החיילים שהיו בעיצומו של הקטל האורגיאסטי, הבין תומפסון את המתרחש. הוא נחת פעם נוספת בין עשרה אזרחים והחיילים שאיימו עליהם וניסה להפסיק את האש בעזרת תנועות ידיים. תומפסון ביקש מהווייטנאמים להתקרב אליו והורה למקלען לפתוח באש על כל חייל שינסה לירות באזרחים. איש מהווייטנאמים לא התקרב. “לימים סיפרו לי שצעקתי בקול רם והיסטרי", אמר תומפסון בראיון, “נשבעתי שלעולם לא אטוס שוב. לא הייתי מוכן להיות חלק מהטבח. זאת לא הייתה לחימה".
אחרי כמה עימותים מילוליים קשים עם החיילים, כולל סגן קלי, שבהם איים לירות בהם מהאוויר, הבין תומפסון שקצרה ידו מלהושיע ושב לבסיס. הוא ירד מהמסוק ולא שב אליו שוב. הוא ביקש לחזור הביתה וסיים את שירותו בבית ספר לטיסה. כאשר צפו השמועות הראשונות על הטבח במיי־לאי והוקמה ועדת חקירה של הקונגרס, העיד תומפסון בפניה. עדותו נחשבת לנוקבת ולמדויקת ביותר מהעדויות שנשמעו באותו פורום. בעיני אמריקאים רבים, ודאי רבים מדי, נחשב תומפסון לאיש הרע בסיפור, זה שהסגיר את חבריו שביצעו פקודות.
“איימו על חיי בטלפון", אמר תומפסון במשדר של תוכנית התחקירים “60 דקות" ששודרה ב־2004. “פגרי חיות הונחו על המרפסת שלי, חיות שהתעללו בהן והושלכו בחצר ביתי מוקדם בבוקר. בעיני רבים הייתי האיש הרע". ב־1998 הוענקה לתומפסון מדליה על אומץ לב מול פני האויב. תומפסון השליך את המדליה בשאט נפש. כאזרח עבד תומפסון כיועץ לחיילים שלקו בתסמונת פוסט־טראומטית. הוא הביע את דעתו על הטבח בהזדמנויות רבות, כולל בפורומים צבאיים כווסט־פוינט, שם דיבר על חובתו של חייל לשמור על צלם אנוש בעת קרב. הוא מת מסרטן בגיל 62 בשנת 2006. קשה להתעלם מהקשר המתועד והמוכר לרפואה בין מועקה נפשית קשה וסרטן.
...
צ׳רלי קומפני נכנסה למיי־לאי עם כידונים מחוברים לרוביהם. חבורת חיילים שבעת תלאות, שספגה אבידות מאויב שקוף כאוויר, מעוכה נפשית ותאבת נקם. הפקודה שירדה לקלי מקפטן ארנסט מדינה, קצין וניאנדרטל ששעט במסלול קידום, הייתה חד־משמעית: “לירות בכל מה שזז".
האזרחים הווייטנאמים המבוהלים, ללא חייל אחד ביניהם, הוצאו מבקתות המגורים, קובצו לחבורות והובלו באיומי נשק לתעלות עמוקות. “טפלו בהם!" נבח קלי את פקודת הקרב. זה היה הפתיל שהצית את הטבח. אם היה מישהו שלא הבין את משמעות הפקודה, הדגים קלי את כוונתו; הוא חבט בראשו של כפרי זקן בקת הרובה שלו, בעט אותו לתעלה שבה כבר עמדו כפריים רבים ופתח עליהם באש מ־60־M, מכונת ירייה. בסדרת צרורות טבח קלי 22 אזרחים וייטנאמים. אלה שנרשמו ב־body count האישי שלו. במהלך חמש השעות הבאות נהרגו תינוקות וילדים בכידונים, נערות נאנסו ונהרגו, נערות אחרות הורדו על ברכיהן וביצעו מין אוראלי בחיילים עם קנים צמודים לראשיהן לעיני הוריהן וילדיהן.
תיאורי ההתעללות המינית הם מעבר למה שהנייר יכול לשאת והאצבעות מסוגלות להקליד. חייל שנערה ביצעה בו מין אוראלי, חתך את זנב הסוס שלה ותקע אותו בקסדה שלו וכך הסתובב כל היום. כאשר היה נדמה לקלי שתאוות הדם וההרג נרגעות והחיילים מגלים סלידה מהקטל, גער בהם, הרים תינוק מרגליו, הטיל אותו לתעלה וירה בראשו. הטבח תועד על ידי צלם שנלווה לפלוגה והעובדה שמעשיהם תועדו לא הפריעה לאף אחד. בהזדמנויות שונות נשמע קלי אומר כי “לא באנו למיי־לאי להרוג בני אדם. היינו שם כדי להרוג אידיאולוגיה וכל מה שייצג אותה. הייתי שם כדי להשמיד רעיון, להרוס את הקומוניזם".
אפילו לקלי היו גבולות מטושטשים שהפרידו בין המותר לאסור. נוכח חייל שאיים על אחת הנשים שיפוצץ את תינוקה ברימון יד שאותו החזיק צמוד לראש התינוק אם לא תבצע בו מין אוראלי, איבד קלי את עשתונותיו. “הרם את מכנסיך חייל!" גער בפקודו כשהוא מאיים עליו ב־16־M שלו. קפטן מדינה בירר לעתים תכופות בקשר שפקודתו מבוצעת כלשונה וכאשר התרשם שחלה הפוגה שהכעיסה אותו, צרח על קלי וירה בו צרור טרי של מוטיביציה רצחנית.
חייל בשם מדלו שהיה צמוד לקלי, תואר בתחקיר כאחד הפעלתנים בין הטובחים. הוא החליף מחסניות כמשוגע. ריסס את התעלות במאות כדורים. ירה ובכה, בכה וירה. בבוקר שלמחרת הטבח דרך מדלו על מוקש במהלך פטרול ורגלו הימנית נכרתה. בשעה שהמתין לפינוי מסוק לעורף, קילל מדלו את קלי והאשים אותו במה שקרה לו. “אלוהים יעניש אותך על מה שגרמת לי לעשות", אמר מדלו. הטבח דעך רק לאחר שבסריקות התברר לחיילים שלא נותר את מי להרוג. אף שאין הסכמה לגבי מספר האזרחים שנטבחו במיי־לאי באותו יום, נעים המספרים בין 300 ל־500. מי שהיו בשטח נוטים לקבל את המספר הגבוה.
שמועות על הטבח במיי־לאי טיפסו בשרשרת הפיקוד בעורף עד לרמת הגנרלים. התגובה האינסטינקטיבית הראשונה, זאת השבה ומככבת ברוב סטיות התקן האמריקאיות, הייתה קאבר אפ. אף אחד לא דיבר. איש לא סיפר. אף אחד לא דיווח או הלשין. לחיילים שהיו בשטח היה ברור שגורלם תלוי איש ברעהו וכי מיי־לאי הוא סיפור רע שהשתיקה יאה לו. שנה שלמה חלפה עד שהשמועות צברו נוכחות ואי אפשר היה להתעלם מהן עוד.
בעקבות המידע שהגיע לשולחנות הפיקוד הוקמה ועדת חקירה שבראשה עמד גנרל בשם פירס. קצין קרייריסטי, חלש ונוח להשפעה, שהבין את תפקידו כאחראי לקאבר אפ ולסגירת התיק. זה מה שפירס עשה אבל החלטתו לא עמדה במבחן הזמן. שנה אחרי הטבח מכר רון הברל, הצלם שהיה במיי־לאי, צילומי צבע מזעזעים למגזין "Life". אי אפשר היה יותר להסתיר את העובדות. מייג'ור אחד, שחלקו בקאבר אפ הוצנע במשך שנים רבות, נקרא קולין פאואל, לימים מפקד הצבא האמריקאי ושר החוץ בממשל ג'ורג' וו. בוש ומי שהכריז על הימצאות נשק להשמדה המונית בידי סדאם חוסיין, הכרזה שהייתה העילה לפלישה האמריקאית לעיראק.
בספרו האוטוביוגרפי "My American Journey", מקדיש פאואל מלים ספורות להתכחשותו לדיווחים שהגיעו לשולחנו בדבר הטבח במיי־לאי. פאואל כותב: “זכור לי כינוי שבו השתמשנו בשדה הקרב, MAM, Military-age male. אם מסוק זיהה איכר בפיג'מה שחורה (מדי הווייטקונג - ר"מ) שנראה חשוד באופן סביר כ־MAM, המסוק חג מעליו וירה לידו. אם ה־MAM זז ממקומו, זו נחשבה פעולה עוינת ועילה סבירה לירות בו. ברוטלי? יכול להיות... להרוג או להיהרג הוא טבעה של לוחמה המקהה את האבחנה הדקה בין נכון לשגוי".
...
מהרגע שניתן קצה החוט לסיפור הטבח במיי־לאי לסימור הרש על ידי עורך דין צעיר בוושינגטון בשם ג'פרי קואן, לא היה ספק שהרש יפרום את הפלונטר. קואן סיפר להרש כי הקצין האחראי לטבח חייב לשלם על מעשיו. כאשר שאל אותו הרש לשם הקצין, נותן בו קואן מבט כועס והכה על ברכו. “הבחור הזה, קלי, לא ירה בשום דבר גבוה יותר מהברך" אמר. זהו חלק מהסיפורים החדשים שעולים מהכתבה שפרסם הרש ב"ניו יורקר" בסוף מרץ, אחרי ששב מביקור בווייטנאם. מעיון במסמכים החסויים טרם חשיפתם שהגיעו לידיו, גילה הרש כי קלי מואשם בהריגתם של 109 “בני אדם אוריינטלים".
בפגישתם הראשונה התקשה הרש להאמין כי הטבח הנורא מונח על כתפיו של צעיר בן 24, קטן מידות, מקריח, ממושקף ועם בייבי־פייס שנראה כמי שאינו מסוגל לדרוך על נמלה. בהגינותו העיתונאית שאין בה משום ניסיון לתרץ את הטבח, מציין הרש שבשנת 1969 איבדו האמריקאים 1,500 חיילים כל חודש ומספר דומה ב־1968. במרץ 1970 הגיש הצבא כתבי אישום נגד 14 חיילים וקצינים שהשתתפו בטבח או היו אחראים לו. ביניהם קולונלים וגנרלים שהשתתפו בקאבר אפ. קצין אחד בלבד, בנוסף לקלי, עמד לדין ונמצא זכאי. מערכת השיפוט הסתפקה בלהעמיס את הטבח כולו על כתפיו הדלות של סגן וויליאם “רסטי" קלי.
על קלי נגזר מאסר עולם שהומר מיידית בארבע שנות מאסר, שמהן הוא ריצה חודשים ספורים עד שהנשיא ריצ'רד ניקסון חנן אותו. כאשר נשאל מדוע שלח לחופשי מי שנמצא אחראי בהרג אזרחים חפים מפשע, הסביר ניקסון - ואתם מוזמנים לא להאמין - כי מאז מעצרו של קלי ובמהלך משפטו התקבלו בבית הלבן 25 אלף מכתבי תמיכה ביום בקלי שכולם צידדו בטענה כי מילא את הוראות מפקדיו.
הטבח במיי־לאי והמקום הקטן שהוא תופס מתחת לשטיח שאליו מטואטאים דרך קבע כל סטיות התקן הגורעות מגאוותה הלאומית של אמריקה ומהתנהגותה התקינה, חצה את שיקול דעתה ומצפונה של אומה. המפגינים שמספרם הלך ותפח מ־1968 ואילך עד סוף המלחמה יצאו נגד החיילים שטבחו; חצייה השני של האוכלוסייה אחז בדעה שהחיילים מילאו הוראה שניתנה להם וכי הגיעו ליום הטבח בתום חודשים ארוכים של קרבות, פצועים והרוגים, והנקמה עלתה מהם ללא שליטה. זה מה שמסביר את העובדה שקלי הצליח לחיות חיים נורמטיביים ונוחים שנים כה רבות מבלי שחש מאוים ולא נקרא לסדר. אפילו בבר השכונתי שלו לא הכו אותו.
רשת PBS הפיקה סרט תיעודי אפקטיבי על הטבח. נכתבו עליו כמה ספרים קשים לקריאה ולעיכול. אך אי אפשר היה ללוש את החומרים ליצירה דרמטית. ב־2007, עם טרילוגיה על מלחמת וייטנאם באמתחתו, הכריז הבמאי אוליבר סטון כי הוא מתכוון לביים סרט בשם “פינקוויל" שבו יספר את סיפורו של הטבח במיי־לאי. ברוס וויליס אמור היה להשתתף בסרט וסטון הכריז בסדרת ראיונות על חובתו־זכותו לספר את הסיפור הנורא. שמונה שנים לאחר ההכרזה הבומבסטית בסגנונו האופייני, לא צילם סטון סרט על מיי־לאי. אפילו הוא הבין שהטבח אינו יכול להפוך לסרט שישבור קופות בחג המולד.
...
באחד הצילומים המפורסמים ביותר בתולדות הצילום בכלל וצילום מלחמה בפרט, נראה קצין דרום־וייטנאמי בשם נגויין נוק לון מוציא להורג בירייה ברקתו שבוי וייטקונג ברחוב בסייגון במהלך מתקפת טט ב־1 בפברואר 1968. את צילום הסטילס צילם אידי וויליאמס, מגדולי מתעדי מלחמת וייטנאם, אבל הירייה נקלטה גם במצלמת הטלוויזיה של רשת NBC. הירייה שנשמעה מסביב לעולם נדפסה בעמודים הראשונים של העיתונים ושודרה בטלוויזיה. זאת הייתה ההוכחה הנדירה שצילום אחד שווה אלף יריות.
כמו הזוועה המקופלת במיי־לאי, שהתרחשה חודש אחרי ההוצאה להורג בסייגון, הפגין הצילום מפברואר את טיב המלחמה שאמריקה נלכדה בה ושממנה לא החלימה עד היום. האם היה הקצין הדרום־וייטנאמי, בן בריתה של אמריקה בקרב על דרום־מזרח אסיה, החיה שבאדם, האדם שבחיה, יוצא דופן או שיקוף רנטגן של מלחמה שבמהלכה איבדו רבים וטובים את צלם האדם? במידה רבה זו הייתה השאלה המשנית. שכן מלחמות מחלצות מהמשתתפים בהן רגעי אימה מחרידים שמהם הם מתעשתים כמי שלקו באירוע מוחי. מלחמות לוקחות נער מאוהיו והופכות אותו לקלגס אס.אס ומניחות לקצין וייטנאמי להתנקם בשבוי שפורק מנשקו. האימה האמריקאית והמבט אל לב נפשה המסוכסכת, נעוצים גם בעובדה שאמריקה ליקטה אחרי מלחמת העולם השנייה אלפי קצינים נאצים שנראו לה נחוצים לפיתוח אמצעי לחימה ולהשקת תוכנית החלל ששמה את האדם הראשון על הירח. את האדם הראשון לירח שיגרו נאצים שהפכו לאזרחים אמריקאים. מילא וויליאם קלי שחזר לחייו כמעט בנקודה שבה יצא מהם. המוציא להורג הווייטנאמי מת במיטתו מסרטן ב־1998, בביתו בווירג'יניה, שם ניהל פיצריה עד גיל 67. בשבוע שעבר נשפטו למאסר עולם שכירי חרב אמריקאים שהוציאו להורג אזרחים עיראקים. 40 שנה אחרי תום מלחמת וייטנאם לא למדה אמריקה דבר. והגרוע מכל, היא עדיין גורסת שמלחמה היא גיהינום שהכל עלול לקרות בו. כל מקרי הטבח המשונים והמיותרים הללו הם טעות חד־פעמית בשיקול דעת של יחידה מובחרת. תשאלו את קולין פאואל שידע היטב מדוע נמוג מהפוליטיקה ועשה לביתו.