הגעלתי את עצמי. כן, בשבוע שעבר, הגעלתי את עצמי. אספר גם למה, וזה יכול לעלות לי גם ביחס גועלי מכם. אקח את הסיכון.
קיבלתי זוג כרטיסים לקאמרי, להופעה של בת אל, חברה שלי. זו הופעת יחיד, שבה היא מספרת על התמודדותה במהלך חייה עם גובהה הנמוך (1.20). היא כמעט ולא מציינת את המילה “גמדה", לא כי היא חשה בוז ועלבון כלפי המילה הזאת, אלא כי היא לא הייתה רלוונטית לה. 
 
מגיל קטן אמה הנחילה לה (לפעמים אף בצורה מוגזמת ולא ריאלית) שהיא כמו כל שאר הילדים, שמה שהם עושים, היא יכולה לעשות טוב יותר - בספורט, בכתיבה, ביצירה, בחשיבה. היא דאגה להדגיש בפניה, יום־יום, כמה יפה היא, כמה טובה היא וכמה חכמה.  בת אל מספרת על הכל בצורה הומוריסטית. מפעם לפעם העצבות נגלית בתוך עיניה, אבל אף אחד בקהל לא פוצה פה.

לא אעשה יותר ספוילרים. בת אל כתבה שהיא השאירה לי זוג כרטיסים בקופה, אמרה לי לבוא קצת לפני, כדי לתפוס מקום ולהביא איתי מישהו חתיך.
חייכתי ואיחלתי לה לשבור רגל. 
 
השעה הייתה 19:00. חזרתי מההקלטה של תוכנית הרדיו שלי. התעוררתי כל כך מוקדם והרגשתי איך עיני נעשות כבדות וכבדות. אבל לא ויתרתי. להופעה הזאת הייתי חייבת ללכת, ולו כדי לצפות בחברתי עומדת איתנה על במה עם יצירה שלה עצמה.
 
ובן זוג, כמו שכולכם יודעים, אין לי (כן, בזמן האחרון נהפכתי לרווקה המלנכולית של המדינה, משום מה). אז הבטתי קצת על אנשי הקשר בטלפון שלי, שלחתי כמה הודעות SMS. אחד אמר שהוא בהרצאה, השני כתב שהוא לא מרגיש טוב והשלישי נזף בי “רק שאת צריכה אותי את מסמסת?".

כן, רגשי נחיתות הם מנת חלקו. הסתכלתי עוד קצת על הטלפון הסלולרי, במחשבה את מי אוכל להזמין. ואז ראיתי אותו, הבחור ההוא שמחזר אחרי כבר תקופה לא מבוטלת, ששלח לי פרחים ביום ההולדת, שבא באמצע משמרת לילה להגיד לי “מזל טוב" במסיבה וללכת. אותו הבחור שכותב לי עם שגיאות כתיב נוראיות את אשר על לבו, מדי כמה זמן.
 
מספר לי כמה קשה להיות גרוש, כמה בעיות עושה לו אשתו לשעבר. מספר על המזונות שמשלם, על הקריוקי שעושה עם ילדיו, על נעלי הפקקים שקנה לבנו ועל כך שאפילו נשיקה לא קיבל בחזרה.
 
הבחור השחום והגדול, שמבנהו חסון וגברי נורא.  הבחור שמדבר בח' וע', שראה יום אחד איזה פוסט עצוב שלי בפייסבוק, וכשכולם כתבו לי “וואי, מרסל, כמה מרגשת את", הוא כתב לי, בשקט, בלי שאף אחד יראה “את רעבה נכון? לא סתם עצובים. רק מי שרעב או לבד, כותב ככה".

והתייצב בביתי עם שווארמה וצ'יפס (“כי סושי זה לא בשביל אחת כמוך"). התלבטתי אם לכתוב לו, לבחור הזה. הוא מעולם לא ביקש ממני לנשק אותו, לגעת בו או מעבר. 

אני יודעת שהוא רוצה, וגם יודעת כמה, אבל הכבוד אצלו מעל הכל. איתו אני מרגישה אישה, אפילו, מדי פעם, עדינה.  אבל קאמרי? בשביל אחד כזה? הוא ישתעמם שם, חשבתי לעצמי. 

אולי יזרוק מילה באמצע, אולי יתנהג לא יפה לסדרן, אולי בכלל לא יבין את ההצגה, מתי בפעם האחרונה הוא בכלל היה בהצגה?  מה את צריכה את זה, מרסל? ואם הוא לא ישים את הסלולרי על שקט? ואם באמצע ההצגה הוא יחליט לענות? אנשים כבר מזהים אותך, את לא יכולה להרשות לעצמך להיראות לא טוב בציבור.
 
הנחתי את הטלפון ואמרתי “שיהיה, אלך לבד".  נכנסתי להתקלח. במקלחת נזכרתי איך בשידור הראשון שלי ברדיו סימס לי עם כמה שגיאות “אני שומע אותך אחשיו, מאוד מאוד יפה הקול שלך". צחקתי לעצמי, הפשטות שלו הקסימה אותי.
 
פעם, בשיחת צ'אט באישון לילה, סיפר שכשהיה קטן, ביקש שיקנו לו ספרים. הוא קרא אצל חבר שלו ספר על הגיבן מנוטרדאם, והרגיש צער וחמלה על הגיבן. וכשביקש מאביו ספר דומה, אמר לו אביו “מה ספר, מה? יאללה, בוא איתי, נלך לשחק כדורגל".

סיפר שהמון פעמים שיחק עם אביו כדורגל, ששאר ילדי השכונה היו מתים שיהיה להם אבא כמו שלו, אבל הוא, הוא רצה ספרים. ולא העז לפצות את פיו.
פתאום הרגשתי קבס בתוכי. 

מי את? חשבתי לעצמי. מי את שתתייגי אותו? מי את בכלל מרסל? מי? הלא לפני שנה וחצי, אולי יותר, ישבת בעירייה, עם מדי פקידה ואנשים הביטו עלייך מגבוה.  ועכשיו, עכשיו את הגבוהה? עכשיו את דנה אנשים לתלייה עוד לפני שהוכחה אשמתם? 

ומה טובים כל אלו שנהנים לספר שהם חברייך, אבל בשעת מעשה, כשהעצבות תוקפת, לא מבחינים בך? מי את? אה? מי? נגעלתי מעצמי. יצאתי מהמקלחת כשהסבון עוד על שערי, ניגשתי אל הטלפון וכתבתי “יש לי כרטיסים להצגה, בא לך?". רגע אחר כך הגיעה תשובה “מתי לאסוף אותך?".
“צא", כתבתי.

והוא יצא. 
 
שעה אחר כך, חיכה לי מחוץ למשאית שלו. צחקתי צחוק גדול. “איך נצליח להחנות את הדבר הזה בתל אביב?". “זה יראה כמו עוד בניין", ענה לי, “מי ישים לב?". פתח לי את דלת המשאית, הושיט לי את ידו ועזר לי לטפס.

בכניסה אל הקאמרי, ניגשה אלי אישה עם שרשרת פנינים לצווארה. על ידה עמד בעלה, עיניו כחולות ושערו כסוף (אבל די, הפעם אני לא כותבת על הטעם המבוגר שלי בגברים). “את מרסל נכון? אני מאוד אוהבת לקרוא את מה שאת כותבת".

חייכתי ולחצתי את ידה. היא הביטה בו לרגע והסיטה את מבטה. רגע לפני שנכנסנו אל האולם, הביט בה ואמר “את אנינת טעם". היא צחקה ואמרה לו “גם אתה".
 
אלוהי ההשקות הגדולות, הטקסים המפוארים והכנסים, הנה מצאתי לי בן זוג ראוי לכל אחד מהם. בהצגה, עלתה בת אל על הבמה ונתנה שואו מדהים. לאורך כל ההצגה הוא אחז בידי, הפלאפון שלו היה על שקט, הוא העיר לי לזרוק את המסטיק, ובאמצע ההופעה רכן לאוזני ולחש “קר לך?".

“נעים לי", עניתי ואחזתי בידו.

ביציאה מההצגה, פתח לי את הדלת. קנה לשנינו כוסות יין והשאיר טיפ יפה לנער העובד בקפיטריה.  בדרך הביתה אמר לי “אני יודע שאנחנו אף פעם לא נהיה זוג, מה לעשות? אני גרוש, את רווקה, יש לך קריירה, זה הרבה בלאגן, אבל תזמיני אותי טוב? אני אוהב הצגות".

“בטח, מהיום הצגות זה רק איתך", עניתי. כשעזר לי לרדת מן המשאית וליווה אותי הביתה, אחזתי בידו. כשהגענו אל הדלת אמר “תישני טוב, אה?". “הכי טוב", עניתי ונשקתי לו נשיקה ארוכה. נשיקה של התנצלות, תשוקה, חרטה והוקרת תודה.

הוא אסף אותי אל ידיו הגדולות ואמר לי “את כבר אישה, מרסל". הרגשתי אישה. רק איתו, הרגשתי אישה. רגע לפני שבאה התשוקה, נפרדנו. 

בלילה, שלח לי הודעה “הגאתי הביתה, לילה טוב".

כמה אהבתי את השגיאה הזאת, 

השגיאה שהשלימה לי את כל התחביר.