אישה בהריון מתקדם נעמדה באוטובוס. ילדה קטנה ומנומסת בת עשר קמה כדי לפנות לה מקום. אמה של הקטנה, במקום לשבח אותה ולהתמלא גאווה על התנהגותה - תפסה את ידה והושיבה אותה בחזרה בכיסאה. ״הריון זו לא מחלה״, נזפה בילדתה, ונעצה מבט רושף בהריונית העומדת.



נכון, הריון זו לא מחלה, אבל בשביל הרבה נשים זה מרגיש כך, עד המפגש עם התוצאה המשמחת שבסופו. וגם בשביל אישה שאינה סובלת מכובד המשקל של הבטן, הנוזלים הממלאים את הגוף, הבחילות, העייפות, כאבי הרגליים ושלל תופעות הלוואי - זה פשוט מסוכן לעמוד באוטובוס. שיווי המשקל מתערער, ועצירת פתאום עלולה לסכן את העובר. אבל זה לא מעניין את נוסעי התחבורה הציבורית, ומה שמפתיע יותר - נוסעות.



אנחנו כל כך לא רוצים להיות פראיירים, שחמלה והתחשבות, ואפילו נימוס בסיסי, הפכו למילות גנאי. כמה מכן מפנות את תורן עבור אישה הריונית בתור הארוך לשירותים בקולנוע? אם מלמלתן לעצמכן שאתן דווקא עושות את זה - אתן במיעוט.



אחד הערכים המרכזיים שמדינת ישראל מטפחת בהתמדה הוא פרו ורבו. מה לא עושים כאן כדי לעודד ילודה. המרחב הציבורי ידידותי יחסית לילדים, אבל זה לא המרחב - זה הציבור שאיננו מתחשב. ואלה לא רק נשים בהריון שסובלות מאטימות. גם לקשישים לא מפנים מושב באוטובוס, או לבעלי מוגבלויות. ואם כבר מישהו קם לנשים בהריון, ואפילו לחיילים עייפים - אלה בדרך כלל הקשישים שבעצמם זקוקים למקום לשבת.



המדינה עצמה לא עושה הרבה כדי להקל את חייהם של אזרחיה הוותיקים, אבל לא כל דבר צריך להיות בחקיקה ולא כל זכות צריכה להיות קשורה לביטוח לאומי. התבהמנו. זה בניגוד למה שניתן לראות באירופה, למשל. בפורטוגל, באופן אוטומטי נשים בהריון יכולות לגשת לראש התור בחנויות ובקיוסקים. ברכבת התחתית אנשים רבים מי יקום לאישה ההרה. באוטובוסים מוקדשים מספר מושבים בסמוך לדלת הקדמית לקשישים ולנשים הרות. גם בישראל זה כך, בדרך כלל אלה המושבים שצעירים מניחים עליהם רגליים ומתנתקים מהסביבה עם סלולרי ומוזיקה. יפה שחברות האוטובוסים טורחות להדביק מדבקות שמודיעות למי מוקדשים המושבים הקדמיים, אבל אין לזה שום משמעות. בדרך כלל נמצא אותן קרועות או מקושקשות.



נכון שנימוס זה עניין של חינוך, אבל מאחר שהחינוך פה גם הוא בקריסה, הגיע הזמן לייצר אכיפה. למשל, להעניק לנהגי האוטובוס סמכויות לנהל את סדרי הישיבה. למשל, להכריח אולמי מופעים עם מספר מושבים גבוה להקצות לא רק שירותים לנכים אלא גם לנשים בהריון. למשל, מקומות חניה השמורים לנשים בהריון ומצויים קרוב ליציאה או למעליות. והכי חשוב - מודעות!



במקום שלישי בשלייקס, יכול המשרד לאזרחים ותיקים להתחיל בקמפיין שמזכיר לציבור כיצד ניתן לסייע לקשישים במרחב הציבורי. במשרד החינוך ניתן לחנך לכך מגיל צעיר. אפילו לשלוח משמרות נימוס, שייסעו באוטובוסים במקום מגוריהן וידאגו למושבים עבור קשישים, בעלי מוגבלויות ונשים בהריון.



אנחנו אוהבים להתגאות במשלחות הסיוע שאנו שולחים לקצה העולם. זה באמת יפה, אבל כדי להיות אור לגויים, או סתם בני אדם, לא מספיק לשלוח את פיקוד העורף לנפאל. 



הכותבת היא עורכת התוכנית "מה בוער" בגלי צה"ל