שיחת הטלפון הייתה מפתיעה. ג' ו-א' תכננו לנסוע רק בעוד שבועיים וחצי לנפאל לקראת הלידה המתוכננת, והנה מתקשרים עכשיו ומבשרים להם על השינוי בתוכניות. טפט הינשופים עוד לא הודבק במקומו בחדר, המזוודה טרם נארזה וההכנה הנפשית, נו, אתה אף פעם לא יכול להיות באמת מוכן לשינוי הזה.

פחות מ-12 שעות לאחר מכן, ג׳ וא׳ כבר מקבלים את התואר ״הורים״ ומוצאים כרטיסים לטיסה הקרובה לקטמנדו. כמו כל זוג הם מחלקים את האחריות בין מי שיעשה את הכביסה לפני החזרה הביתה ובין אנשי הקשר שיידעו את כל החברים. הם עורכים קניות אחרונות לתינוק ומתרגשים כמו שרק זוג הורים טרי טרי מסוגל להתרגש. העולם כפי שהם מכירים אותו עומד להשתנות. כשיש התפתחות כל כך משמעותית בחיים שלך, אתה תמיד משתמש בקלישאות, אבל במקרה הזה האדמה רעדה באופן הכי מילולי שאפשר רק שעתיים אחרי שנחתו בארץ זרה כדי להביא את העולל הביתה.
 
העצבים אחרי הלידה ממילא רופפים. הפחד הכי גדול שלך נע בין להחזיק את הקוטן הזה בין הידיים מבלי לשבור אותו, לבין המחשבה על גיוס הכסף לערבות אחרי שדקרת את העשירי שהשיא לך עצה בסגנון ״חם לו/ קר לו/ הוא בטח רעב/ עייף/ תחזיק לו את הראש״. אלה הצרות שאמור האדם הממוצע להתמודד איתן. אלה והחרדה הקיומית, כמובן, שבאה עם יצור קטן שפתאום הופך לאחריות הגדולה ביותר שאי פעם נשאת על כתפיך.

החברים האהובים שלי היו עסוקים בהחזקת תינוק בן פחות מיממה על הידיים ברחבת בית החולים, במקום בפגייה, כדי ששום קיר נפאלי לא ייפול עליו. החמצן שהוא זקוק לו נראה להם כמותרות כרגע, המחשבה היא רק איך לצאת מהמדינה הזאת מבלי שיקרוס עליהם שום דבר. מסביב עורמים גופות, מפנים בתים שהפכו לעיי חורבות ואנשים מחפשים את יקיריהם, ניגוד מוחלט לאהבה שהציפה אותם במטוס רק שעות קודם לכן, כשידעו שהם הולכים להכיר את הבן שלהם בפעם הראשונה.
 
ישראל, כרגיל, שיחקה אותה. תוך שעות בודדות, וברגע שממדי הקטסטרופה התבררו, המדינה עשתה הכל. משרד החוץ פעל לאתר את כל הישראלים מנותקי הקשר, משלחות של מגן דוד אדום וגופים אחרים עלו למטוסים, שר הפנים הודיע שיזרז ככל שניתן את תהליך הבאת הילדים לארץ, והשגריר ביקר והרגיע. בלי ציניות, אנחנו אחת מהמדינות הטובות בעולם בניהול משברים בחו״ל, אם לא ה־. מה שלא עשתה המדינה, עשתה פייסבוק ועשו כמה מטיילים שיודעים מה ״ניתוק הקשר״ הזה אומר להורים כאן בארץ, שכוססים ציפורניהם עם או בלי רעידת אדמה כשהילדים שלהם מסתובבים בעולם. הכל תקתק. החברים שלי מעולם לא הרגישו אהבה כזאת מהמדינה.
 

לא כזוג, לא כתא משפחתי. עבור מי שלא מכיר את הסיפור, החיים שלהם עשויים היו להישמע אקזוטיים ומושא לקנאה - התחתנו בניו יורק, הביאו לעולם ילד בנפאל, ממש קוסמופוליטיים. הם גדלו בקיבוצים, במושבים, בערים, מה זה משנה בכלל, שירתו בצבא, עובדים ומשלמים מסים. אזרחים למופת. להתחתן הם לא יכולים כאן, לא כמוני, ורוב המדינה לא מבין למה זו בעיה. ההעדפה המינית שלהם היא אחת הקללות הנפוצות בכל חצר בית ספר. אם הם רוצים להביא ילדים לעולם, הם צריכים לשלם הון עתק ולדלג בין מדינות, כדי למצוא תורמת ביציות ואם פונדקאית ומדינה שתשחרר את התינוק מבית החולים לידיהם, כי גם זה לא מובן מאליו.

על הדרך הם נאלצים להתמודד עם סוגיות מוסריות והאשמות לא פשוטות בכלל של סחר בנשים או ״השכרת רחמים״ ובירוקרטיה שלפעמים תוקעת אותם חודשים במדינה זרה, רחוק מכל מה שמוכר ואהוב, כל זה בהנחה שמקום העבודה שלהם מוכן להכיל את כל העניין. הם לא מקבלים הנחה או סבסוד על טיפולי פוריות. ״אם הם רוצים, הם תמיד יכולים להוסיף צלע שלישית״, אומרים להם, כאילו כל זוגיות יכולה להכיל מצב כזה. שופטים אותם אם הם נשיים מדי, אם הם גבריים מדי, אם הם מבקשים הכרה ואם הם נשארים בארון. תמיד יהיה מישהו מעבר לכתף עם איזו מין ביקורת (למרות שבינינו, למי אין?).
 
עכשיו הזדרזו בשבילם ובשביל התוספת החדשה למשפחה שלהם. עכשיו אוהבים אותם ומחבקים אותם ומדברים על תהליכי הפונדקאות בנפאל בתקשורת, כאילו זה הדבר הכי מובן מאליו, הכי טבעי עבור זוגות כמוהם וגם עבור זוגות אחרים, ״נורמלים״. עכשיו אף אחד לא מדבר על הנטייה המינית, אף אחד לא מקלל (מלבד כמה טוקבקים). עכשיו הם ישראלים תחת אש, ולישראלים כאלה צריך לעזור. בעתות אסון אנחנו כאן, אחד בשביל השני, כמו משפחה. עד סוף העולם, עד האוורסט נגיע כדי להחזיר ארצה את אחרון הישראלים במצוקה, גם אם הפעם האחרונה שביקרו בישראל הייתה לפני 66 שנה. הם הרי משלנו.
 
ברוך בואכם, חברים אהובים. שבוע אחרי שהאדמה רעדה, א׳ וג׳, אתם עדיין ״משלנו״, אתם והבן שלכם חלק מאיתנו תמיד, גם בעוד שנה ובעוד עשור והלאה. עכשיו צריך לדאוג שהמדינה תזכור את זה.