אין אדם שלא היה יורה במי שמנסה לדקור אותו. אלמנטרי. עלי סיד אבו ראנם, כמעט בן 16, הגיע לנקודת הבידוק ביציאה משכונת מגוריו בא־טור, שלף קופיץ ודקר שוטר מג״ב שנפצע. אחר כך שלף סכין נוספת והחל לרוץ. שוטרי נקודת הבידוק השנייה דלקו אחריו וחיסלו אותו ("נטרלו", בלשון הנקייה של דובר צה״ל).



לא ברור מה בדיוק קרה בין הנער לבין השוטר שנדקר, או בינו לבין השוטרים היורים. האם סיכן אותם, האם באמת הייתה לו סכין נוספת. הפרטים האלה חשובים (או לא) לחוקרים על מנת להבין אם הירי היה מוצדק. מה שחשוב לענייננו הוא מה קורה לנער שיוצא מביתו, לוקח קופיץ (הכלי צולם מוכתם בדם) ומסתער על שוטר בידיעה ברורה שזהו סופו. אולי ראה יותר מדי תמונות של קצבי דאע״ש, אולי האמין להבטחה ההיא על הבתולות, אולי חשב ״לי זה לא יקרה״. מה שבטוח, הנער רוכב על גל של זעם בלתי נשלט.



מי שצריכים לחשוב בקור רוח אלה אנחנו, הישראלים, ומה זה אומר עלינו. לא צריך ״הסתה״ כדי להגיע למצב הזה. וזה לא כי הם שונאים יהודים. זה כי הם שונאים יהודים שמתעללים בהם, ומבחינתם, כל היהודים מתעללים בהם.



בשבוע האחרון עברה ירושלים גל נוסף של פיגועי ייאוש. לפני כמה ימים היה לי הכבוד לדון בעניין הזה עם הח״כ החדש יואב קיש (הליכוד). בחור צעיר שהיה שותף למחאת המילואימניקים ב־2006. כשהתארח במאהל הפראיירים ב־2012 צד את עינו של בנימין נתניהו. נתניהו לא פראייר והוא יודע לבחור את הפראיירים שלו. קיש כבר יודע ״לגנות״ ו״להזהיר״, והוא ״דרש״ להגביר את ״נוכחות כוחות הביטחון בעיר״. העובדה ש״להגביר נוכחות״ היא מתכון בטוח להגברת החיכוך ולפוטנציאל של ריבוי פיגועים, לא מטרידה אותו. מתחילת 2014 ועד היום בוצעו 995 אירועי טרור שבהם הותקפו שוטרים, 70% מהם בימי רגיעה.



גם סיבת המערבולת הנפשית של הצעיר לא מעניינת את קיש. אין גם קשר בין מדיניות הלחץ של ממשלת ישראל ומחדלי עיריית ירושלים לבין האירועים. אגב, יוסי בן אהרון, לשעבר יועצו של מנחם בגין, הציע (על פי ״ידיעות אחרונות״) להרוס את בית משפחתו של הנער כדרך למנוע המשך פיגועים. מערכת הביטחון, לאחר תחקירים מסודרים ובדיקה לאחור, המליצה להפסיק עם ההריסות. לא משום שמרחמים שם על משפחות נאשמים בפגיעה ב חיילים ואזרחי ם, אלא משום שזה פשוט לא עוזר, ואף מזיק.



זו כמובן לא מדיניות הממשלה, אלא חוכמת אירועי בומרנג לאחר מעשה. בעזה למשל, היכן שהצבא קובע, זה עובד. חרף ההתלהמות של ראש הממשלה (״כל ניסיון לפגוע בחיילינו או באזרחינו ייתקל בתגובה נחושה״), ירי רקטה דרדלה מן הרצועה ביום העצמאות הוגב בירי דרדלה של פגז לעמדת תצפית ריקה. וזהו. התקבלה עמדת חמאס שמדובר בפלג סורר, ושיחות עקיפין שמנהלת כיום הממשלה עם חמאס אמורות להחזיק את חמאס בשקט, תוך הבטחות (שווא, לדעתי) להגיע להסדר ארוך טווח.



זה לא קורה מפני שנתניהו התאהב באיסמעיל הנייה, אלא מפני שבמערכת הביטחון מזהירים שהתלקחות בצפון, ברצועה ובגדה גדולה בכמה מספרי חללים על מדינת ישראל. נתניהו, כמו נתניהו, מחפש בכל מקום לגנוב ולמשוך זמן, וזה מה שהוא עושה כיום ברצועה. מבחינה זו הוא משחק לידי חמאס - שמעוניין גם הוא בפסק זמן להתאוששות, אימון והתחמשות.



בגדול, כל זמן שלא יוסר לחלוטין המצור, ייבנה נמל ויוסדר מעבר קרקעי חופשי בין הגדה לרצועה, אין סיכוי להסדר. מי שמטרפדים בשלב זה את ההסדר הם דווקא אבו מאזן וא־סיסי המצרי שמחפשים כל דרך (כולל הגברת המצור ומלחמה בסיני) כדי לחזור לרצועה על מנת להשתלט עליה ולסלק את חמאס. וכך, באורח אבסורדי, שלטון חמאס טוב לנתניהו ורע ליהודים.



יום כן, יום לא


אירועי הדקירה והדריסה בגדה מוגדרים כ״מקומיים״, ואין חשש נראה לעין של התקוממות רבתי. תשעת גדודי אבו מאזן מתחזקים שקט יחסי שמופר בדרך כלל על ידי פעילות שב״כ נמרצת מדי, שגם היא משחקת לטובתו של יו״ר הרשות כאשר נעצרים תומכי חמאס. זה כמובן לא עוזר לאבו מאזן, לנתניהו ולשב״כ - רק השבוע ניצחו תומכי חמאס בבחירות שהתקיימו באוניברסיטת ביר זית.



לסיכום כל אלה, בשעה שבה נכתבים הדברים שורר כביכול שקט יחסי וחיכוך מבוקר ברצועה, בגדה ובגבול הצפון. מבחינת ממשלת הימין, מחיר החיכוך ותגובות הנגד כמו הפיגועים בירושלים, הרקטה ברצועה או שני הרוגי מארב הנ״ט בהר דב, הוא מחיר נסבל. הנחת העבודה לאחר התקיפה המיוחסת לחיל האוויר בבסיס הטילים בהרי קלמון היא שהציר סוריה־ חיזבאללה לא ישתגע. מקסימום הניסיון שכשל לפגוע בבט״ש ליד גדר הגבולי, שהסתיים בחיסול החוליה ובכוננות לקראת הסיבוב הבא, בתקווה להרוג כמה מהם לפני שיהרגו כמה מאיתנו.



ניהול החיכוך המבוקר בגדה, ברצועה ובגבול הצפון על אש נמוכה, קרוי בשפה הצבאית המכובסת מב״מ. המלחמה שבין המלחמות. מדובר כרגיל בעבודה בעיניים. לא בין המלחמות אלא מלחמה ממש. במקום 67 הרוגים במכה אחת בצוק איתן או 3,000 במלחמת יום כיפור, אנחנו מדממים יום כן, יום לא, יום גם כן.



הבעיה במדיניות של מכות מבוקרות היא שלתקרית בודדת יש פוטנציאל של התגלגלות לתבערה כללית. אגב, המלחמה האמיתית מבחינת ממשלת הימין לא מתנהלת בשטח, אלא בעולם, כנגד הפעילות הדיפלומטית של אבו מאזן באו״ם. עד שהתהליך הדיפלומטי יבשיל, מצפון תיפתח הרעה המיידית במלחמה מול חיזבאללה, סוריה ואיראן. לפי הפרסומים, בצה״ל, באורח כמעט פבלובי, כאשר מצטבר מודיעין, מפציצים כל מצבור טילים או שיירה, בין שבסוריה ובין שבלבנון או בסודן. כך גם ההפצצה בבסיסי הטילים בהרי קלמון בניסיון לפגוע ביכולת הטילית של חיזבאללה.



הנחת העבודה היא שיש להם מאה אלף טילים (למה אף אחד לא מ זדעזע, ואיך מחירי הנדל״ן עולים?), וההיגיון הצבאי אומר לפעול היכן שניתן להרוג טיל או מפעיל. הבעיה היא שעל כל טיל שהושמד יש מספר לא ידוע של טילים שחמקו ומוכנים לירי, ושלתקרית בודדת יש פוטנציאל לתבערה כללית שתשגר את ארסנל הטילים כולו. הבעיה של הממשלה היא לאו דווקא האזרחים המסכנים שירוצו למקלטים או ימותו, אלא הטילים הכירורגיים שעלולים לשתק את מדינת ישראל בלילה אחד. טילים בנתב״ג ובנמלי חיפה ואשדוד סוגרים את מרחבי האוויר והים. עוד כמה כירורגיים במטרות תשתית ולא ניתן יהיה להתנחם בכך שהרסנו את כל התשתיות בלבנון.



הבדיחה היא שבעוד מייחסים לנו השמדת אמל״ח איראני־סורי, צבא לבנון משתף פעולה עם חיזבאללה וקולט אמצעי לחימה במאות מיליונים מצרפת ובריטניה. מעבר למדיניות השגויה - אם לא האסונית שמיוחסת לממשלת ישראל - יש מדיניות אלטרנטיבית: לשקול את התועלת והנזק האפשריים כביכול של תקיפות מנע ותגובות בטן, להרפות את הלחץ בירושלים, בגדה וברצועה, להבין שהפלסטינים הם הבעיה שלנו גם בלא שנערים יתנפלו על חיילים, ולטפל בבעיות היומיום שלהם.



וכמובן, לחזור לתהליך מדיני אמיתי כדי לפתור את הבעיות שלהם ושלנו כחברה וכעם. לא עם הממשלה הזאת כמובן.