חייהם של תושבי המחנה הפלסטיני אל-ירמוכ היו בסכנה מתמדת הרבה לפני שכוחות דאע״ש פלשו אליו לאחרונה. בלב מלחמת אזרחים עקובה מדם בסוריה, שגבתה את חייהם של מעל 220 אלף איש ועקרה מבתיהם מיליונים נוספים, גורלו של מחנה הפליטים היה אכזרי במיוחד. המחנה נמצא תחת מצור מחניק של כוחות אסד מזה שנתיים - תרופות, מזון ואנשים אינם יכולים לצאת ולהיכנס. המשטר ניתק את החשמל והמים והפציץ מהאוויר. מערכת הבריאות לא מתפקדת, התושבים נאלצים לשחוט חתולים ולאכול דשא כדי לשרוד. 174 איש גוועו ברעב או מתו בשל היעדר תרופות.

כיום, כ-18 אלף איש מתנדנדים בין חיים ומוות בתוך המחנה, לאחר שמאות אלפים, סורים ופלסטינים, הצליחו לברוח. להערכת אונר״א, הם חיים על כ-400 קלוריות ליום לאדם. אסון הומניטרי זה לא זכה לתשומת לב עולמית. ממשלות לא הפעילו לחץ משמעותי על אסד לחדול מהרעבת האוכלוסייה באל-ירמוכ או בערים שנמצאות תחת מצור המשטר בפאתי דמשק. ההפגנות נגד המצור היו ספורות והמשתתפים מעטים. בקרב פעילים פלסטינים ופרו-פלסטינים במערב (ובישראל) התגלעו ויכוחים בנוגע להפגנות למען הפלסטינים בסוריה, שכן רבים מפעילים אלה רואים באסד אנטי-אימפ-ריאליסט הנאבק במזימה אמריקאית להפילו. 

לאחרונה הצטרפו לטובחים בפלסטינים גם לוחמי דאע״ש, הרוע האולטימטיבי. למעט תושבי המחנה הנצורים, כולם יוצאים נשכרים מהמצב: דאע״ש נמצא תחת לחץ כבד בחודשים האחרונים להוכיח הישגים ולהראות שהוא ממשיך להתפשט, למרות תבוסות בשדות הקרב בצפון סוריה ובעיראק. עתה לוחמיו נמצאים חמישה קילומטרים ממרכז דמשק, והוא זוכה לתשומת לב תקשורתית שתמשוך מתגייסים. משטר אסד מרוויח כי אימת דאע״ש משכיחה את זוועותיו ומציגה אותו כחלק מהפתרון ולא מהבעיה.

אסד, שממשיך להרעיב את תושבי המחנה, ואף החריף את הפצצותיו מהאוויר מאז פלישת דאע״ש, ממהר להציג את עצמו כמגנם של התושבים מפני הארגון הג׳האדיסטי. מנהיגי מדינות המערב שאינם מעוניינים להתעמת עם אסד, אך חשים מבוכה מכך שאינם עושים יותר למען האזרחים בסוריה, יכולים למרק את מצפונם באמצעות אימוץ עמדה נחרצת נגד לפחות אחד מהכוחות הטובחים. אפילו אונר״א נשכרים מהמשבר. בעוד שבעבר התעלם העולם מהגבלות המשטר על כניסת הארגון למחנה, עתה היעדר הגישה זוכה לכותרות ראשיות.
התחזקות דאע״ש בפאתי דמשק נובעת, במידה רבה, מהסלידה של מורדים ואזרחים מהסדרי הפסקות האש שמשטר אסד כפה על פרבריה של דמשק לאחר מצור ממושך. הסדרים אלו, שלהם הסכימו קבוצות מורדים מתונות ואסלאמיסטיות בלחץ של האוכלוסייה המורעבת, היו אמורים להבטיח את הסרת המצור בתמורה להפסקת הלחימה על ידי המורדים, מסירת נשקם ולעתים גם כניעתם לידי הרשויות. במקום זאת, משטר אסד ממשיך להטיל מגבלות על כניסת מזון, בני אדם ותרופות לעיירות שהסכימו להסדרים של הפסקת אש. דאע״ש, שהתנגד באופן עקבי להסדרים אלה, מנצל את חוסר הפופולריות שלהם על מנת לגייס לשורותיו אזרחים ומורדים.

גינויים והפגנות נגד דאע״ש לא יצילו את תושבי המחנה וגם לא גיבוי של משטר אסד במאבקו נגד הארגון. הדרך היחידה לפתור את המשבר ההומניטרי החמור באל-ירמוכ בפרט, ובעיירות הנצורות בפאתי דמשק בכלל, היא באמצעות הפעלת לחץ משמעותי להסרת המצור. משטר אסד יכול להילחם במורדים ובדאע״ש גם ללא הרעבת האוכלוסייה. ניסיון העבר מוכיח כי כאשר המערב מאיים בשימוש בכוח, כפי שארצות הברית עשתה לאחר המתקפה הכימית שביצע המשטר באוגוסט 2013, אסד מתקפל. 
הכותבת היא עמיתת מחקר בפורום לחשיבה אזורית