מרחק של שעה נסיעה מבירת ארצות הברית יש עיר בעוצר. כוחות משטרה גדולים פרושים בה, גם המשמר הלאומי נכנס לפעולה. בתי הספר סגורים, עיתונאים מותקפים, צעירים משתוללים ברחובות. בולטימור - העיר הגדולה במרילנד ומקום משכנם של מוזיאונים, אוניברסיטאות ופקידי ממשל - הפכה לשדה קרב.
לא היה צריך הרבה כדי להצית את האש בבולטימור. בחור שחור בן 25 בשם פרדי גריי, כמה שוטרים, הבחור מת, המהומות פורצות. בעיר שבה שני שלישים מהתושבים שחורים, האבטלה בחלק מהשכונות מגיעה ליותר מ־50%, ומי שכבר עובד מרוויח כ־24 אלף דולר בשנה, יש מספיק תסכול וייאוש. כל מה שצריך זה משהו שיקרה כדי שהם יהפכו לאש גדולה.
בשכונה שבה התגורר פרדי גריי תמותת התינוקות מתחת לגיל שנה דומה לתמותת התינוקות בעולם השלישי. מערכת החינוך הציבורית קורסת, אחוז הנשירה מבתי הספר בלתי נתפס. נע־ רות נכנסות להריון והופכות לאמהות חד־הוריות כשהן בעצמן ילדות. למרבית האוכלוסייה אין ביטוח רפואי, אין תנאים סוציאליים בעבודה. לא לחינם הפכה בו־ לטימור להשראה לסדרות כגון ״הסמויה״ ו״רצח מאדום לשחור״. היא לא רק אחת הערים האלימות בארצות הברית, היא גם אחת הערים שבהן בעיית הסמים היא מה־ קשות שיש. כשאי אפשר לחלום, לקוות, לצפות ולראות עתיד, סמים הם אופציית הבריחה היחידה.
איך זה ייתכן שבעיר שבה שוכנת אוניברסיטת ג׳ון הופקינס ובה נמצא אחד המרכזים הרפואיים הטובים בעולם, מצבם הבריאותי של התושבים רע כל כך? כיצד ייתכן שבעיר שבה נמצאים מוזיאונים נפלאים, אקווריום מדהים ונמל שוקק חיים, התרבות המפותחת ביותר היא תרבות הסם?
התשובה פשוטה - בולטימור היא לא עיר אחת, היא שתיים. עיר שבה הלבן לבן, והשחור שחור מאוד. העיר הראשונה היא זאת של הרופאים והסטודנטים והתיירים, העיר השנייה היא זאת של פרדי גריי. בעיר הראשונה אנשים יכולים לשבת במסעדה בנמל ולהוציא מאות דולרים על אוכל ואלכוהול, בעיר השנייה מרבית התושבים נזקקים לתלושי מזון. בעיר הראשונה אנשים משתילים לבבות ומצילים חיים, בעיר השנייה יש הרבה יותר סיכוי שתשרוד אם לא יהיה לך לב.
כל הפוליטיקלי קורקט שבעולם לא יצליח להסתיר את העובדה שארצות הברית גזענית כלפי שחורים. למרות כל המאמצים והנשיא השחור הראשון, להיות שחור בארצות הברית זה להיות אזרח סוג ב'. הגזענות מושרשת, הנתונים מדברים: על כל צעיר לבן שנורה בארצות הברית על ידי המשטרה, יש 21 צעירים שחורים שנורים. יש שיאמרו שהשחורים לא עושים די כדי לצאת ממעגלי העוני והפשע. אבל לא כולם ג׳ון וול או קווין דוראנט, לא לכולם יש הכוח והכישרון והכוכב שזורח. הרוב הם צעירים כמו פרדי גריי, שאם יש להם מזל והם מצאו עבודה, הם מטגנים המבורגרים במסעדות.
״ארצם של בני החורין ומולדתם של האמיצים״ הן מילות ההמנון האמריקאי שנכתב בבולטימור. אבל מה לצעירים הללו ולביטוי ״בני חורין״. יש להם כביכול חופש, כביכול אופציה. בפועל הם שבויים של צבע העור, של השכונה שבה הם נולדו ושל תפיסת עולם שאומרת שעדיף להמציא שפה נקייה מגזענות מאשר, פשוט, לא להיות גזען.