משך שנים הייתה לסבתא שלי בבית כוס עם בועת אוויר כלואה בתוכה. ואנחנו, הנכדות, רצינו לשתות את הדיאט ספרייט, המשקה הקבוע אצלה במקרר, רק בכוס עם הבועה. היינו מתחרות מי תגיע ראשונה אל הסלון בצהרי שבת, ומי תהיה זו שתזכה לשתות בכוס המיתולוגית.
גם לאחר שעזבה סבתי את הבית בשדרות בן־גוריון ועברה לבית אבות, היא העבירה איתה בארגז החפצים המצומצם, את אותה כוס עם בועה. כלים נשברו ונעלמו, חפצים נזרקו והלכו, ורק הכוס עם הבועה נותרה שם עד ליומה האחרון. ביום שאחרי השבעה על סבתי, הגענו כולנו לדירה הישנה ועברנו על כל חפציה. אחר כך עשינו הגרלה מי מאיתנו תקבל את אותה כוס מיוחדת. הפסדתי.
אף אחת לא ידעה בזמנו, שהכוס עם הבועה היא בכלל כוס עם פגם. מסתבר שבאותו סט הכלים הפשוט למדי היה פגם בייצור, ורק בגללו, הכוס עם הבועה נמכרה במחיר זול מהרגיל. וכמו בכל פרץ של זיכרון סנטימנטלי שמתחיל בנוסטלגיה ומסתיים בפעולה כלשהי שחייבים לבצע, בשבוע שעבר, כשהלכתי לחדש את מלאי כוסות המים שאני שוברת כמעט בכל יום, עמדתי שעות בחנות וחיפשתי כוסות עם פגם.
אין לי הסבר לזה, אבל התגעגעתי לבועה. בחיי. אני לא שותה יותר דיאט ספרייט, אבל התחשק לי, כהומאז' לסבתא, להרים איזו כוסית עם בועה לזכר הימים ההם. בדרך כלל אינני טיפוס אובססיבי, ואין לי נטייה להיקשר לחפצים כלשהם. אני לא אוגרת דברים ואף הצלחתי להיגמל לאחרונה מהמנהג המגונה של נשיאת תיק ובתוכו בית שלם. השתחררתי.
בחודשים האחרונים אני חשה שנהייתי "אחלה גבר". כזה עם ג'ינס וכיסים, שזורק שקלים בכיס הקדמי, שם את המפתחות בכיס האחורי ומחזיק את הסלולרי ביד. לכן לא האמנתי כשמצאתי את עצמי חולפת על פני החנויות הישנות של פעם באזור הצפוני של רחוב אבן גבירול בתל אביב (לשם עדיין לא פלשו הרשתות הגדולות של כלי הבית), ומבקשת מהמוכרים ההמומים לחפש כוסות עם בועות.
הם הביטו עלי במבט כזה ששמור לאנשים שיש להם משקפיים שמיועדים לקריאה בלבד. "כוס עם בועה היא רוצה", שמעתי את אחד המוכרים ממלמל לעצמו בזמן שהוא מפשפש בארגז. "זה סימן לסוג ב', משהו שגם ככה אולי לא תוכל למכור", ניסיתי לשכנע ואפילו להציע מחיר מלא. עמדתי שם נחושה, לא מוכנה לוותר, ועם משקפי שמש שהסתירו לי לפחות חצי פנים. בכל זאת מכירים אותי בשכונה.
אין לי הסבר לזה, אבל התגעגעתי לבועה. בחיי. אני לא שותה יותר דיאט ספרייט, אבל התחשק לי, כהומאז' לסבתא, להרים איזו כוסית עם בועה לזכר הימים ההם. בדרך כלל אינני טיפוס אובססיבי, ואין לי נטייה להיקשר לחפצים כלשהם. אני לא אוגרת דברים ואף הצלחתי להיגמל לאחרונה מהמנהג המגונה של נשיאת תיק ובתוכו בית שלם. השתחררתי.
בחודשים האחרונים אני חשה שנהייתי "אחלה גבר". כזה עם ג'ינס וכיסים, שזורק שקלים בכיס הקדמי, שם את המפתחות בכיס האחורי ומחזיק את הסלולרי ביד. לכן לא האמנתי כשמצאתי את עצמי חולפת על פני החנויות הישנות של פעם באזור הצפוני של רחוב אבן גבירול בתל אביב (לשם עדיין לא פלשו הרשתות הגדולות של כלי הבית), ומבקשת מהמוכרים ההמומים לחפש כוסות עם בועות.
הם הביטו עלי במבט כזה ששמור לאנשים שיש להם משקפיים שמיועדים לקריאה בלבד. "כוס עם בועה היא רוצה", שמעתי את אחד המוכרים ממלמל לעצמו בזמן שהוא מפשפש בארגז. "זה סימן לסוג ב', משהו שגם ככה אולי לא תוכל למכור", ניסיתי לשכנע ואפילו להציע מחיר מלא. עמדתי שם נחושה, לא מוכנה לוותר, ועם משקפי שמש שהסתירו לי לפחות חצי פנים. בכל זאת מכירים אותי בשכונה.
חברים קרובים ממין זכר השותפים לשיגעונות הקטנים שלי, צוחקים על זה שאני יותר מדי סנטימנטלית, שאני נאחזת בדברים שאין להם בעצם משמעות. שעד כמה שכיף להם לצפות איתי יחד בליגת האלופות, אני עדיין אישה עם נטיות ארכיאולוגיות - דהיינו, רוצים לומר שאני חופרת, אך מפחדים מהשפלה פומבית בעיתון. ידיד אחד אמר לי פעם שעל פי תורת הזן, החפץ שאני כל כך נקשרת אליו בכלל לא קיים במציאות אלא רק במחשבותי, והן אלה שמעניקות לו את המשמעות.
וזה נכון, אני מניחה, כמו כל דבר שמקבל את המשמעות שאנחנו נותנים לו על ידי המחשבה. אני תמיד מזכירה את זה לעצמי ברגעי האימה הללו כשאני מאבדת משהו יקר לי, חפץ או כל דבר אחר. ברגעי התסכול, כשאני רוצה משהו שקשה לי להשיג.
ברגעים שבהם מישהו שלא מכיר אותי באמת, מחליט לזרוע את זרעי הרעל האישי שלו אצלי בגינה הווירטואלית. או בזמנים שבהם נדמה שלעולם יש קצב משלו שלא מצליח להסתנכרן עם קצב המחשבות.
וזה נכון, אני מניחה, כמו כל דבר שמקבל את המשמעות שאנחנו נותנים לו על ידי המחשבה. אני תמיד מזכירה את זה לעצמי ברגעי האימה הללו כשאני מאבדת משהו יקר לי, חפץ או כל דבר אחר. ברגעי התסכול, כשאני רוצה משהו שקשה לי להשיג.
ברגעים שבהם מישהו שלא מכיר אותי באמת, מחליט לזרוע את זרעי הרעל האישי שלו אצלי בגינה הווירטואלית. או בזמנים שבהם נדמה שלעולם יש קצב משלו שלא מצליח להסתנכרן עם קצב המחשבות.
הרגעים האלה, שבהם צריך לעצור ולרוקן הכל ממשמעות, הם קצת כמו לצאת לחופשה. אני מניחה שהוואקום המחשבתי הזה שאפשרתי לעצמי, גרם לי לנתב את כל האנרגיה שהצטברה לפעולה לא הגיונית של אישה שמחפשת במשך שלושה ימים כוס עם בועה.
זה יכול היה להיות סיפור ילדים משעשע למדי של לאה גולדברג, לו הייתי למשל צעירה ב־20 שנה מגילי הנוכחי. אני יודעת שיש צרות גדולות מזה בעולם. יש דברים חשובים יותר שאני צריכה להתאמץ עבורם כרגע. יש לי פרויקטים ברומו של עולם להוציא אל הפועל, ובטח שאני לא צריכה לבזבז את זמני היקר בחיפושים עבור זכוכית מסוג ב', שהתפקשש לה פס הייצור. אלא שנמאס לי לחיות רק עבור הדברים הגדולים והגרנדיוזיים של האנושות.
אני רוצה עכשיו כוס עם בועה. היא מזכירה לי דברים שאני רוצה לזכור, וגם מזכירה לי מה כדאי כבר לשחרר ולשכוח. היא חלק ממני, גם אם היא סוג ב'. אני עוד אמצא אותה.
זה יכול היה להיות סיפור ילדים משעשע למדי של לאה גולדברג, לו הייתי למשל צעירה ב־20 שנה מגילי הנוכחי. אני יודעת שיש צרות גדולות מזה בעולם. יש דברים חשובים יותר שאני צריכה להתאמץ עבורם כרגע. יש לי פרויקטים ברומו של עולם להוציא אל הפועל, ובטח שאני לא צריכה לבזבז את זמני היקר בחיפושים עבור זכוכית מסוג ב', שהתפקשש לה פס הייצור. אלא שנמאס לי לחיות רק עבור הדברים הגדולים והגרנדיוזיים של האנושות.
אני רוצה עכשיו כוס עם בועה. היא מזכירה לי דברים שאני רוצה לזכור, וגם מזכירה לי מה כדאי כבר לשחרר ולשכוח. היא חלק ממני, גם אם היא סוג ב'. אני עוד אמצא אותה.