1. תמונת מצב: בית משפט השלום בתל אביב אולם המעצרים.
רב סמל בכיר חמצני, התובע של תחנת המשטרה בחולון עומד ליד שולחן התובע, שעליו מונחת ערימת כתבי בקשה להארכת מעצר או שחרור ממעצר. בשיטת הסרט הנע הוא מבקש את הארכת מעצרם של כמה חשודים. הראשון, הכייס צ'ארלי רימון. הנ"ל נתפס באוטובוס על ידי אזרחים כשהוא מכייס זקנה, ושוטרים שהוזעקו עצרו אותו כשברשותו שני ארנקים של נוסעים נוספים שלא הצליח להיפטר מהם, אחרי שהוחזק בכוח על ידי האזרחים שתפסו אותו. לחשוד, אמר רב סמל חמצני, עבר של 280 עבירות כייסות, והוא בחר בפשע כדרך חיים. הוא מבקש מעצר עד תום ההליכים, מאחר שהוא מסוכן לציבור ואינו נרתע מלהמשיך מעיסוקיו העברייניים.
הכייס צ'ארלי רימון בראש מושפל ובעיניים בוכיות נשאל מה יש לו לומר, השופט קורצוויל בחן אותו במבט זועם כשהעבריין מירר בבכי וסיפר שיש לו ארבעה ילדים, שאשתו חולה בסרטן, שהוא יתום מגיל צעיר ושהארנק שעליו מדבר השוטר נפל לזקנה והוא התכופף והרים אותו, ואז התנפלו עליו כמה בריונים באוטובוס והכו אותו, ואחד מהם דחף לו שני ארנקים לכיס. השופט קורצוויל שאג שהוא לא מאמין לסיפורי המעשיות האלו והורה לרב סמל בכיר חמצני לדאוג לכך שנגד החשוד יוגש כתב אישום בתוך שבוע ושלח אותו למעצר.
רב סמל בכיר חמצני העביר את בקשת המעצר אל מתחת לערימה והקריא את הבקשה הבאה להארכת מעצר: “החשוד דדד..מיס פיפיקדי או משהו כזה, תקום". צעיר ממוצא אתיופי שכיפה קטנה על ראשו קם ממקומו אל מול עיניו הבוחנות של השופט. מה שמך? שאל השופט, הצעיר לבוש מדי צה"ל מזוהמים, שנראו עליהם כתמי דם, השיב בקול עייף “דמאס פקדה".
חמצני הקריא מהנייר שאחז בידו “החשוד פפקדה או משהו כזה נעצר אתמול אחרי הצהריים בחולון כשהלך ברחוב עם אופניים חשודים ונכנס לאזור שבו עסקו אנשי משטרה בבדיקת חפץ חשוד, השוטר במקום דרש ממנו לעזוב, אך החשוד סירב ואף תקף את השוטר שדרש ממנו לעזוב וחבט בו ללא כל סיבה, מבקשים להאריך את מעצרו, לבדוק את עברו, לבדוק אם האופניים גנובים ואם החשוד התכונן לבצע במקום פשע כלשהו. מבקש שבעה ימי מעצר על תקיפת שוטר, הפרת הסדר וסירוב למלא הוראות של איש ביטחון בזירת אירוע ביטחוני חמור".
השופט קורצוויל, שלא הסיר מבטו מהחייל, שאל אותו מה יש לו לומר ולמה תקף שוטר בעת מילוי תפקידו. הצעיר שחום העור במדים המזוהמים נראה המום. “אדוני, אני גר שם, הלכתי הביתה, והשוטר אמר לי לעוף משם. שאלתי מה קרה, והוא תפס אותי עם האופניים והעיף אותי ותקע לי בוקסים, וחבר שלו גם הכניס לי בוקסים ובעיטות. לא עשיתי כלום. אני צריך לחזור לבסיס ולבית לטפל באחים הקטנים שלי, כואב לי כל הגוף מהמכות, סתם התנפלו עלי...".
"די, שתוק", הרעים בקולו השופט קורצוויל, “החלטה", אמר בפסקנות, "החשוד פיקנו נראה בחור מוזנח, לא אמין, שהמציא סיפור על שוטרים שהרביצו לו בלי סיבה, אני מורה לעצור אותו לחמישה ימים ולמצות את החקירה נגדו עד תום, לא ייתכן שבריונים יכו שוטרים ללא סיבה בעת מילוי תפקידם ועל אחת כמה וכמה כשמדובר באירוע ביטחוני".
דמאס פקדה נראה המום: “אדוני, לא עשיתי כלום, אני חייל מצטיין, אין לי עבר פלילי, בחיים לא הכיתי מישהו...". שני שוטרים גברתנים מהיחידה לליווי אסירים הושיבו אותו בכוח. הוא ניסה לקום ולזעוק לעבר השופט, אבל השוטרים אזקו אותו והורידו אותו למרתף העצורים כשזעקותיו קורעות את האוויר. “ראית, כבודו, איך הוא משתולל, ככה זה אצלם", העיר בארסיות הרב סמל הבכיר.
2. סיפורים דומים לזה אינם סיפורים דמיוניים. במקרה הזה רק חלק מהסיפור נכון, החייל דמאס פקדה אכן עשה את דרכו לביתו בחולון, הוא אכן נתקל בשוטר שביקש ממנו להסתלק. כששאל מה קרה, השוטר העיף אותו עם האופניים והכה אותו מכות רצח בעזרת לובש מדים נוסף. גם כשהיה שרוע על הקרקע המשיך לחטוף, תגבורת משטרתית הגיעה, ופקדה נאזק והובל לתחנת משטרה ולמעצר כשהוא חבול וזב דם.
הסיפור היה עלול להימשך כפי שתואר כאן, אלמלא למזלו של פקדה ממש מול מקום ההתרחשות, על קיר הבטון של הבית הסמוך, מוקמה מצלמה אחת מני רבות המפוזרות ברחובות חולון ובעיקר באזורים שבהם קיים פוטנציאל של עבריינות רחוב. המצלמה צילמה, ולפני שיד זדונית נגעה במה שצילמה המצלמה הגיעו המראות האמיתיים לידיים הנכונות. אחרי לילה במעצר שוחרר פקדה לביתו, הצילומים הגיעו לרשת וזעזעו את המדינה ובעיקר את הקהילה הישראתיופית.
תקיפת החייל פקדה. צילום: מתוך מצלמת האבטחה
הרשת רתחה, מאות צעירים החלו להעביר מסרים על כך שאי אפשר לשתוק יותר, ראשי המשטרה לא הבינו את גודל התסבוכת, הרמטכ"ל לא השכיל להפנים שחייל צה"ל הוכה מכות רצח על לא עוול בכפו, השר לביטחון הפנים, שר הביטחון, ראש הממשלה - כולם שתקו כשהרשת רעשה וגעשה וקריאות הנקמה של צעירי הקהילה לא הדליקו נורות אדומות במקומות שבהם היו צריכות להידלק.
רונה רמון, אלמנתו של האסטרונאוט וטייס חיל האוויר אילן רמון ז"ל (ממפציצי הכור בעיראק) ואמו של הטייס אסף ז"ל, ראתה את התמונות אבל לא זיהתה את דמאס פקדה, איש לא כתב מתחת לצילומים מיהו החייל המוכה. כשנודע לרמון מיהו החייל, היא נדהמה. פרטים בהמשך.
בסוף השבוע שעבר הודיעו באתרים הישראתיופיים לכל הקהילה ולכל אזרח בעל מצפון להגיע ביום ראשון לאזור מגדלי עזריאלי כדי למחות על האלימות המשטרתית נגד צעירי הקהילה ועל הקיפוח והגזענות כנגד בני העדה.
בסוף השבוע עדיין לא הבינו באמצעי התקשורת מה עומד להתחולל, אף אחד לא ניסה לברר ולבדוק מי הצעיר המוכה ומה הסיפור שלו, אתיופים מוכים הם לא להיט כמו גיבורת ריאליטי שהציצי ברח לה מהחזייה באירוע השקה של בושם חדש או מעצר של סלברדרעק שנתפס נוהג כשבגופו חצי כוס וויסקי יותר מדי. הכאה של חייל אתיופי על ידי שוטר היא לא אירוע שמתאים לעמוד הראשון או האחרון בעיתון, מקסימום ידיעה בת שלוש שורות במסגרת אירועים פליליים אלו ואחרים בעמודים האחוריים.
בגטאות של הישראתיופים בעפולה, בחדרה, במבשרת ציון, בקריית משה, בקריית מלאכי ובאשקלון עלה מפלס הזעם לגבהים שלא נראו מעולם, ראשי קבוצות של הקהילה הדליקו את אש המרד. היו צעירים שניסו לאתר את השוטר המכה כדי לנקום בו, היו שרצו לעשות ל"ג בעומר מתחנת המשטרה בחולון, היו כאלו שביקשו בלי אלימות אבל בנחישות. הצעירים הזועמים לא שמו פס על הצורך ברישיון הפגנה, הם יצאו למלחמה על כבודם, כבוד אחיהם, ילדיהם, הוריהם. הם רצו לפרוק את הזעם על הנהגים שמעליבים ילדים אתיופים ואומרים להם "מסריחים", הם רצו לנקום באנשים שאינם משכירים דירות ליוצאי אתיופיה, הם רצו לזעוק נגד בעלי מועדונים שמדירים ישראתיופים, הם רצו להשמיע זעקה נגד אלו הטוענים שבבתי המגורים שלהם לא יגורו אתיופים כי הם מורידים את ערך הדירות בבניין, הם רצו לצעוק ולהשמיע את קולם נגד כל העוולות של המדינה ותושביה כלפי השחורים ש"נפלו עליהם מאתיופיה".
ביום שישי ושבת הרשת התקשורתית געשה, הקצונה הבכירה במשטרה הריחה שמשהו לא טוב מבחינתם עומד לקרות, התקשורת עדיין התייחסה באופן מינורי לסיפור החייל האתיופי שאת שמו לא ידעו, וכשידעו כתבו אותו בעשר צורות שונות ולא טרחו לבדוק את שמו המדויק, הכי קל היה להם לומר "החייל האתיופי".
אז מיהו החייל האתיופי המוכה? דמאס פקדה עלה לארץ עם אמו וארבעת אחיו אחרי שאביו נפטר כשהיה בן 12. הם הגיעו למרכז הקליטה בקיבוץ בית אלפא ובמשך שנתיים הוא למד בתיכון בבית שאן. בהמשך עברה המשפחה לדירה בחולון. ב־2011 נפטרה האם מסרטן. דמאס שלא ידע את השפה כשהגיע לארץ השקיע בלימודים, צמצם פערים בכוחות עצמו ביחס לתלמידים אחרים ובלט בכל תחום שבו נגע, הוא קרא ספרים, אסף מחברים מחברות ישנות כדי ללמוד ללמוד ללמוד, הוא גם היה כדורגלן מצטיין, אך היה עליו להחליט אם הוא בוחר בעתיד של כדורגלן (קבוצת הנערים של מכבי תל אביב) או בלימודים. היו לו ויכוחים עם אחיו ולבסוף החליט להשקיע בלימודים.
המחאה בכיכר רבין. צילום: מרק ישראל סלם
3. כשהיה בבית אלפא הוא הכיר את שושנה, שהפכה להיות "הסבתא שלו": בזמן הניקיונות לפסח הוא עבר ליד הבית שלה וראה שהיא נפלה, הוא עזר לה לקום, ניקה לה את הבית, הכין לה אוכל ומאז הם אימצו זה את זה. הוא היה חונך של צעירים עם קשיי לימוד, לימד זקנים להפעיל מחשב, התנדב באריזת מזון לקשישים וניצולי שואה, התנדב במשמר האזרחי, כל מכריו אמרו עליו “הילד מלאך".
במקביל הוא הוכיח יכולות למידה נדירות, מה שהביא אותו באוגוסט 2013 למעמד המרגש של קבלת אות הצטיינות המוענק מדי שנה לשמונה תלמידים ותלמידות הנבחרים בגין הצטיינות בלימודים, פעילות חברתית והתנדבותית ואישיות איכותית. הוא זכה לברכות חמות מיו"ר הכנסת, משר המדע ובמיוחד מרונה רמון האלמנה, שהאות ניתן על שם בעלה. רונה רמון אמרה לי אחרי ששמעה כי דמאס הוא החייל שהוכה מכות רצח, שהוא קורא לה “אמא רונה". היא הייתה בשוק אחרי שראתה שוב ושוב את הצילומים של ההכאה.
המהומות ביום ראשון הפחידו את ראש הממשלה, השר לביטחון הפנים, המפכ"ל, הרמטכ"ל - החייל דמאס פקדה הפך להיות מחוזר, ראשי המדינה מצטלמים איתו, ראשי המדינה מדברים על הצורך לשנות את המדיניות לקהילה הישראתיופית, התקשורת הרדודה מחפשת את הנתונים הנוגעים לקהילה, ואנשי התקשורת “מזועזעים". הפגישה המתועדת עם ביבי המחבק והמתחנף, שלפתע היה מלא הבטחות כרימון לקהילה, התנהלה בדיוק בזמן שעצורי המהומות הובאו לבית המשפט. החייל שקיבל הוראות והוכן לו סדר יום היה יכול לצאת הכי גדול שאפשר, לו היה מודיע שהוא רוצה לדחות את הפגישה ולהגיע להזדהות עם אחיו שחטפו מכות (וגם נתנו), נעצרו והובאו להארכת מעצר. הוא לא עשה את זה. נקודה שלילית ראשונה בחייו של הצעיר הצנוע והמוכשר.
בכל המהומה נשכחה המצלמה התקועה על קיר בית ישן בשכונת ג'סי כהן, המצלמה שהצילה את החייל פקדה והדליקה את המרד של הקהילה הישראתיופית בישראל. תודה לך, מצלמה יקרה, עשית אחלה עבודה.