1. באחד מלילותיה של מלחמת לבנון השנייה, התקשר אלי שר הביטחון עמיר פרץ. באותה העת שימשתי כמפקד גלי צה"ל ולא הייתה בינינו היכרות מוקדמת משמעותית. הוא סיפר לי סיפור וביקש את חוות דעתי. “בניהו, היית הרבה שנים בלשכת שר הביטחון", אמר, “תגיד לי אתה מה לעשות: היום, בדיון מבצעים וגיחות, הביא לי הרמטכ"ל יעד רגיש לתקיפה וביקש את אישורי. שאלתי שאלות שהתשובות עליהן היו חלקיות ולא מספקות, ופסקתי שאינני מאשר את התקיפה ושבעוד שעה יחזרו אלי עם תשובות ואאשר. והנה, האלופים והרמטכ"ל מתבוננים האחד בשני ומתפתלים במשך שניות ארוכות, עד שהרמטכ"ל אמר לי שהיעד הזה הותקף כבר ושאני צריך לאשר בדיעבד.
“זה חמור מאוד, מה לעשות?", שאל שר הביטחון, ואני עניתי שזה אכן חמור וסותר את הנהלים ואת השכל הישר. הצעתי לו שלא לזעזע את המערכת כעת, אלא להבהיר לרמטכ"ל את חומרת הדברים ולרשום את העניין לאחרי המלחמה. את שאירע במלחמה ואחריה כולם כבר יודעים.
השבוע סיפק העיתונאי רביב דרוקר בתוכניתו “המקור" את חלקו הראשון של מסמך טלוויזיוני דוקומנטרי מעולה, שמביא לראשונה את גרסאותיהם של פרץ, אהוד אולמרט ודן חלוץ למלחמה ההיא, אשר בעקבותיה סיימו את תפקידם שר הביטחון, הרמטכ"ל, מפקד פיקוד הצפון ונוספים. זהו מסמך חשוב לא רק להיסטוריונים. הוא איננו בגדר זכות הציבור לדעת, זו אולי אפילו חובתו.
הוא עוסק בווידויים של אנשי צמרת המדינה על איכות השיח ביניהם בעת לחימה, על התהליכים האומללים של קבלת החלטות וביצוען ועל נקודות ראות ותובנות שונות והפוכות לגבי אותו המצב בפועל. מן הראוי לקיים עליו בצה"ל יום עיון מיוחד, וגם תוכנית לימוד בפו"מ ובמכללה לביטחון לאומי ולחייב כל קצין, בדרגת סא"ל ומעלה, לצפות בו.
מן הסרט המשקף את המציאות ניתן ללמוד על חוסר מוכנות של צבא היבשה למלחמה באופן שלא היה נהיר דיו לדרג המדיני וגם לרמטכ"ל; על חוסר שיקול דעת במעבר משלב התקיפות האוויריות לשלב התמרון היבשתי; ועל הרמטכ"ל שהגיע לתפקיד מחיל האוויר והיה, לעדותו, מנותק יחסית מ"תרבות הירוקים", כשמולו לא עמדו אוטוריטות חזקות בענייני ביטחון. אנשי הביטחון המנוסים אריאל שרון ושאול מופז, שמינו את חלוץ בידיעה שהם כאן כדי להשגיח, הוחלפו מהר על ידי אולמרט ופרץ, שמצאו עצמם במלחמה שלא אליה התכוונו ולא אליה התכוננו.
מכל שלושת “גיבורי" הסרט, בלט בעיני דווקא פרץ, האיש שזכה לקיתונות של גיחוך בגלל עדשת מצלמה שקלטה אותו בטרם הסיר את כיסוי המשקפת. כעת מתברר שגם עם משקפת סגורה היטיב לראות, להבין, לשאול ולהחליט. ככל שחולף הזמן מהמלחמה שאיימה לכלותו פוליטית, הוא הולך ומתברר כמנהיג שקיבל החלטות נכונות, גם על “כיפת ברזל" אבל גם על מהלכים צבאיים תוך כדי המלחמה ובניגוד לדעת הרמטכ"ל וצה"ל.
מי שיעיין כעת בדוח וינוגרד על המלחמה, יגלה לא מעט שבחים על פרץ, על השאלות ששאל ועל ההחלטות שקיבל, אמירות אשר נשטפו ואבדו אז בים ההתלהמות והביקורת שלאחר המלחמה. כי מתברר שגם במלחמות אין הזדמנות שנייה להשאיר רושם ראשוני.
אפשר להתווכח באריכות על יעדיה של מלחמת לבנון השנייה, על מהלכיה ועל החיפזון לצאת אליה מיד לאחר חטיפת אלדד רגב ואהוד גולדווסר, ולא שבוע אחר כך עם תוכניות מסודרות, קצת הכנה וניעור אבק והכנת הגייסות. אבל מה שברור הוא שפתיחתה נעשתה במבצע מזהיר של תקיפת 68 אתרי טילי פאג'ר שהיו אמורים להסב נזק רב לעורף הישראלי. המבצע שזכה לכינוי “משקל סגולי", ביטא עליונות מודיעינית, מבצעית וטכנולוגית, ומי שעמד מאחוריו היה פרץ, שעשה זאת בניגוד לדעת הרמטכ"ל ולאחר ששכנע את אולמרט.
מתברר כי חלוץ באותה עת הציע להפציץ את אתרי התשתיות בלבנון ואת סכר קרעון, מסוג ההצעות שהיו מעלים בעבר אריאל שרון ואהוד ברק, כשידעו שיש מישהו מעליהם שימנע זאת. פרץ הבין כי מהלך צבאי נועד לשרת תכלית מדינית, וקבע שאין סיבה לפגוע בסמלי לבנון, אלא ביעדים שישנו את מתווה המלחמה.
על רקע תמונת המצב שנתגלתה בצבא היבשה ותוך כדי “מלחמות הגנרלים" תחת אש, והמתח בין המטכ"ל והרמטכ"ל לבין מפקד הפיקוד ובינו לבין מפקדי האוגדות; בלט פרץ ביכולת להקשיב, לגבות ולתת כתף חמה. כמו, למשל, בפעם ההיא שהגיע לחפ"ק של גל הירש, מפקד אוגדת לבנון שהיה במשבר עמוק גם בשטח הלחימה וגם מורלית מול הפיקוד, וחגג לו יום הולדת תחת אש, עודד אותו, הבהיר לו שהוא מאמין לו ואף הרים טלפון לאשתו של האוגדונר וסיפר לה שבעלה גיבור.
ככל שחולף הזמן נחשפת לא רק תמונת המצב האמיתית בשטח וגרסאות המעורבים, אלא גם העובדה שהמלחמה הזאת, עם כל הקשיים והביקורת, מתבררת כהצלחה אסטרטגית גדולה שמתחזקת הרתעה ישראלית משמעותית מול לבנון וחיזבאללה כבר תשע שנים, אף על פי שזו אותגרה כבר מספר פעמים.
אין לזלזל בהישג הזה, כשם שאין לזלזל במה שמתברר לנו כעת מגרסאות המעורבים. יש בהן כדי לשנות תדמיות של מנהיגים גם לשלילה, ובמקרה של פרץ - לחיוב. אני מחכה לפרק השני ובטוח כי יהיה לו המשך, בגרסאות נוספות של אלופים ומפקדי אוגדות שטרם דיברו בנושא. לנו נותר רק להתעדכן ולחרוק שיניים, ואחר כך ללמוד ולתקן כדי שזה לא יקרה שנית.
2. “כנפי שחר" הוא שמו של גרעין משפחות חרדיות שהתגבש להקמת יישוב קהילתי־כפרי בנגב, שישלב את עולם התורה והעבודה. השם "שחר" הוא קיצור של שירות חרדים בצה"ל, ואת הגרעין הזה, שיהווה מרכיב חדש וחשוב בציונות בת זמננו, מלווה קבוצת קצינים במילואים שהגו ויישמו את קליטת החרדים בחיל האוויר, כבר לפני שנים, ללא רעש וכותרות.
חברי גרעין המשפחות, שרובם שירתו או עדיין משרתים בצה"ל, קבעו בחזונם הקמת יישוב כפרי ליוצאי צבא שיהיה בית וקהילה ברוח ישראל, ויכלול גם מכינה קדם צבאית ראשונה מסוגה לחרדים. קבוצת המשפחות החרדיות מציינת כי היא נהנית מעמל כפיה ומתכוונת לעסוק בחינוך ולהתחבר להוויה הישראלית. הוגי הרעיון מבקשים לפתח כלים חדשים על מנת להתמודד עם האתגרים של שילוב חרדים בחברה, ומתן מענה לנוער חרדי ופיתוח חממה טכנולוגית ותעסוקה.
כנפי שחר מלווה על ידי תנועת ההתיישבות אור, ואולם הוא זקוק גם לספונסר ממשלתי וקצת דחיפה. מי ירים את הכפפה ויעשה היסטוריה?