1. מי שלא מבין למה הכהונה של יהודה וינשטיין כיועץ משפטי לממשלה רק מלמדת שצריך לברור היטב לפני שבוחרים את המועמד להחליף אותו, שצריך לבדוק לעומק את התנהלותו ושצריך לוודא שהיא לא תושפע מהאג'נדה האישית שלו, כדאי לו לקרוא בעיון את הסיפור הבא.



הכל התחיל בעתירה שהגישו לבג"ץ שני בעלי מסעדות, שביקשו להציג את העסקים שלהם ככשרים, אף על פי שאין להם תעודת כשרות מטעמה של הרבנות. במשך יותר מ־30 שנה החזיקה מערכת אכיפת החוק בפרשנות אחת ברורה בסוגיה הזאת. מי שהציג בפני הלקוחות שלו מצג שלפיו הוא מוכר אוכל כשר, בעוד המדינה באמצעות הרבנות לא הכירה בו ככזה, נחשב עובר על החוק. כ־3,000 קנסות מינהליים מטילים מדי שנה פקחי היחידה לאכיפת חוק איסור הונאה בכשרות, על בעלי עסקים כאלה.



לפני כמה ימים הודיעה עו"ד נטע אורן, סגנית בכירה בפרקליטות המדינה, למסעדנים העותרים, שהיועץ המשפטי לממשלה גיבש פרשנות חדשה לחוק איסור הונאה בכשרות. לפי ההנחיה הזאת, הסבירה, המדינה לא תגיש עוד כתבי אישום ולא תטיל עוד קנסות על בעלי בתי אוכל שבמקום תעודת כשרות של הרבנות יציגו תעודה פרטית אחרת, שלפיה המקום שלהם "מפוקח או מושגח על ידי גורם פלוני, בכפוף לכך שיודגש בצורה מפורשת, ברורה ובולטת, באופן שאינו יכול להטעות את האדם הסביר, כי מסמך זה אינו מהווה תעודת הכשר מטעם הרבנות הראשית לישראל, או מטעם גורם אחר המוסמך ליתן תעודת הכשר".





ההחלטה הזאת הבהירה שבמשרד המשפטים לא מבינים כלל ועיקר את כל עניינה של תעודת הכשרות. היא הבהירה שבמשרד המשפטים לא מבינים שמבחינתו של צרכן הכשרות, מה שחשוב הוא לא אם התעודה היא מהרבנות או מטעם גורם אחר, אלא אם המקום שהוא אוכל בו כשר או לא. היא הבהירה בעיקר שההתחכמות הילדותית הזאת, שלפיה למסעדה יהיה מותר להציג את עצמה כמקום "מושגח" או "מפוקח" אבל לא כמקום "כשר", היא לא יותר מדקדוקי עניות של משפטנים שחייהם מתנהלים במשרדים סגורים, ולא של מי שמכירים את הצרכים של יהודי שמעוניין לאכול במקום כשר ולא רוצה שיטעו אותו.


***
 

עוד קודם לכן, כשהרבנים הראשיים הבינו שהיועץ עומד להודיע לבג"ץ שהוא ניסח פרשנות מהפכנית ומקילה במיוחד לחוק איסור הונאה בכשרות, הם מיהרו לפנות אליו במכתב דחוף והזהירו אותו כי ההחלטה שלו עלולה להביא ל"פגיעה אנושה בציבור שומרי הכשרות בישראל... קיים חשש כבד להכשלת ציבור שומרי הכשרות, אם בפועל לא יישמרו כללי הכשרות באותם בתי עסק, בין אם בשל מעשי רמייה או רשלנות של בעליהם, ובין אם בשל העובדה שהם אינם מכירים את נוהלי הכשרות, שהם נושא הלכתי מורכב המחייב ידע מעמיק", כתבו.



הרבנים ביקשו להיפגש עם היועץ ואף הגיעו ללשכתו כדי להסביר לו את עמדתם ואת חששותיהם. שום דבר ממה שאמרו שם, כך נראה, לא הצליח להזיז את וינשטיין מעמדתו.



במקביל, ניסח היועץ המשפטי של הרבנות, עו"ד הראל גולדברג, חוות דעת משפטית מנומקת והסביר בה ליועץ וינשטיין מדוע הפרשנות שלו לחוק אינה סבירה, ולא פחות מזה - איזה נזק הוא עלול לגרום לציבור ענק של שומרי כשרות.



"על פי מאפייני תחום הכשרות, לא ניתן לזהות ככלל, על מזון שמוגש בבית עסק... אם הוא כשר אם לאו", כתב עו"ד גולדברג. "כך, לא ניתן לדעת אם עוף שמוגש לסועדים נשחט על פי ההלכה... הדרך היחידה לוודא דברים אלו היא הימצאות פיזית במטבח בית העסק, שמטבע הדברים סגור בפני הציבור הרחב. מאפיינים אלו מובילים לכך שרגולציית הכשרות מחייבת, בין היתר, פיקוח כשרותי באמצעות משגיח הנמצא במטבח בית העסק, ומוודא כי כל המוצרים שבית העסק עושה בהם שימוש הם כשרים, וכי הליכי הכנת האוכל והגשתו הם בהתאם לנוהלי הכשרות. ככל שבעל בית עסק יבקש להציג עצמו ככשר ללא תעודת הכשר, ולא ישמור בפועל על נוהלי הכשרות, לרוב, הציבור הרחב לא יידע זאת".



גולדברג גם הזכיר לוינשטיין את דברי ההסבר לחוק, כפי שאלה נוסחו במקור על ידי השר המנוח יוסף בורג. "הכוונה היא להגן על כשרות המוצרים. אם יש על מוצר תו שהוא כשר, זה צריך לשקף את האמת. זה חוק בעד האמת ונגד השקר... החוק נועד למניעת הטעיה, כזב וכחש".



לפני כמה ימים שלח הרב הראשי לישראל, דוד לאו, מכתב נוסף לוינשטיין. הרב לאו, שככל הנראה הבין שהוא מתקשה להסביר ליועץ את צרכיו של היהודי שומר הכשרות, ביקש לאפשר לו להסביר את הדברים לשופטי בג"ץ. "אנו מצרים מאוד על עמדתך זו וסבורים כי היא עלולה להביא להטעיה חמורה של ציבור שומרי הכשרות בישראל", כתב, "...נוכח רגישות התיק הנדון והשלכותיו החמורות בעינינו, ונוכח חילוקי הדעות סביב פרשנותו של חוק איסור הונאה בכשרות... אנו מבקשים אישורך לקבל ייצוג חיצוני בפני בית המשפט בעתירה הנדונה, באמצעות עורך דין פרטי שהרבנות הראשית תשכור את שירותיו".



הבקשה של הרב לאו הייתה כל כך מתבקשת מאליה, עד שכמעט מתמיה איך וינשטיין לא העלה אותה בעצמו. המחשבה שהיועץ יחליט על דעתו שלו לשנות את כל תפיסת הכשרות, מבלי לאפשר לרבנים הראשיים להסביר לבית המשפט את עמדתם ההלכתית ואת חששם מקריסת כל מערך שמירת הכשרות בבתי האוכל בישראל, בלתי נסבלת. אבל לא אצל וינשטיין. וינשטיין, במהלך שהיה בו שילוב של יוהרה ואדנותיות של מי שלא רוצה שיחלקו עליו, השיב אומנם לרב לאו כי "מובנת לי רגישות הסוגיה עבור הרבנות הראשית", אבל כמה שורות אחר כך הודיע לו חגיגית שלא יאפשר לו להשמיע את עמדתו בבג"ץ.



רגע, זה עוד כלום. וינשטיין אפילו לא היה מוכן להתחייב בפני הרב לאו שהוא יגלה לבג"ץ שלרבנים הראשיים יש עמדה אחרת משלו. "ככל שבית המשפט יבקש לדעת מהי עמדת הרבנות הראשית, באת כוח המדינה תביא עמדה זו בפני בית המשפט", כתב. או במילים אחרות, לא רק שאת עמדת הרבנים תציג לבית המשפט פרקליטה שחושבת הפוך מהם, אלא שגם היא תעשה את זה רק אם השופטים יבקשו ממנה. ומה אם לא יבקשו? או אז יתנהל הדיון הזה מבלי שהשופטים יודעים שהרבנות חושבת שיש כאן בעיה הלכתית קשה.



אני מרגיש נוח מאוד להציג באופן חד כל כך את העמדה הזאת שלי כאן, דווקא משום שגם דעתי שלי רחוקה מזו של הרבנים הראשיים. אני, בניגוד אליהם, חושב שהרבנות, בהתנהלות שלה, הביאה על עצמה את הביקורת ואת הניסיונות לעקוף אותה. אני, בניגוד אליהם, תומך תמיכה מלאה בהפרטת שירותי הכשרות. איך מפריטים? יש מגוון אפשרויות שלא חשוב להיכנס אליהן כאן כרגע. מה שכן חשוב הוא - ואת זה כנראה לא מבין היועץ - שבכל דרך של הפרטה תהיה חייבת המדינה להחזיק בעמדה שבה היא תשגיח על המופרט. לחנויות לממכר אוכל יש אינטרס כלכלי גדול להציג את עצמן ככשרות, ואינטרס כלכלי גדול לחסוך מעצמן את העלויות שהעניין הזה דורש. ומכיוון שכך, כל צרכן כשרות חייב לדעת שיש גורם ממלכתי אובייקטיבי שאין לו עניין כלכלי במכירת הבשר שבחנות, שאם הוא לא מפקח בעצמו על הכשרות שלה, הוא לכל הפחות מפקח על המפקחים. כל דבר שהוא מתחת לזה הוא הפקרות מוחלטת.


לא משנה אם משגיחי הכשרות של המדינה הם שיסתובבו במטבחים, או שהם רק יפקחו ויעניקו רישיונות לתאגידים הפרטיים שיעשו את זה. כשרות ללא פיקוח ממשלתי, כמוה כהיעדר פיקוח. כל אדם רציני שאני מכיר, רפורמטור גדול ככל שיהיה, מבין את זה.



אלא מה? אני מרשה לעצמי להעריך בזהירות שיהודה וינשטיין לא מקפיד כמוני בענייני כשרות ולא נתקל כמוני בכל מיני ניסיונות תחמנות שכל צרכן כשרות שנכנס פעם למסעדה, מכיר. ולהחליט עכשיו שכל אחד יוכל להכריז סתם כך שהוא "מושגח" או "מפוקח", זה כמו לאפשר לי לפתוח קליניקה פרטית לכירורגיה, ללבוש חלוק ירוק, לקבל קהל, להמליץ לאנשים אם הם צריכים ניתוח ואולי אפילו לנתח אותם, וכל זה בכיסוי של תעודה שתלויה לי על הקיר ומספרת שאני יודע לנתח, גם אם היא לא חתומה על ידי משרד הבריאות אלא על ידי החבר'ה מהמילואים.



***
 

עבור ציבור שומרי ההלכה, כשרות איננה עוד ביקורת מסעדות נחמדה על המזון או על המוצרים, או חוות דעת של המועצה הישראלית לצרכנות. עבור ציבור שומרי ההלכה סיפור הכשרות הוא דרך חיים. הוא השאלה אם אני אוכל או לא אוכל. דורות של יהודים מסרו את נפשם על העניין הזה שוינשטיין החליט לשנות אותו סתם כך, מבלי לאפשר לרבנים הראשיים להשמיע בו את קולם. והמחשבה שאחרי עשרות שנים שבהן יש פרשנות אחת ברורה לחוקי הכשרות, ישנה אותה וינשטיין בהודעה קצרה לבית המשפט, בלי לאפשר לרבנים הראשיים לספר לשופטי בג"ץ שיש בזה בראייתם פרצה חמורה וקשה שתביא ציבור גדול לאכול אולי טריפות, זו גאווה ויהירות שאין כדוגמתן.



שלושה שופטים דנו השבוע בעתירה, שניים מהם חובשי כיפה, ודווקא השלישי, אורי שוהם, היה זה שבהערה אחת קצרה שלו חשף את הפרשנות של וינשטיין במערומיה. זה היה כאשר ביקש מנציגת המדינה - זו שהסבירה שלבעל המסעדה יהיה מותר מעתה לכתוב שיש לו עסק "מושגח" או "מפוקח" אבל לא "כשר" - להבהיר לבית המשפט מה יהיה מותר לאותו בעל מסעדה להשיב כשאחד הסועדים ישאל אותו אם כשר אצלו. נציגת המדינה, עו"ד אורן התחמקה. "החוק מתייחס למה שכתוב", הסבירה. ישראבלוף, בקיצור. בעל המסעדה יוכל לתחמן את הסועדים, היועץ המשפטי מתחמן את בית המשפט. כולם מתחמנים את כולם, ורק על האינטרס שלי, שרוצה לאכול אוכל כשר ולא להיכשל, אין מי שישמור.



אם יש נחמה אחת בסיפור הזה היא מתמצית בסטירת הלחי המצלצלת שהעניק בג"ץ בסופו של יום לוינשטיין. זה התחיל אחרי שהשופטים נזפו בנציגת המדינה שלא סיפרה להם, ממש כפי שהתווה וינשטיין, שלרבנות הראשית יש עמדה משלה והיא שונה מזו של היועץ המשפטי. "ההתנהלות בעניין זה כולו אינה מקובלת עלינו, שכן היה מקום לעדכננו ביוזמת המדינה על אתר, לעניין המחלוקת עם הרבנות הראשית", כתבו בהחלטתם. הרכב השופטים גם החליט לדחות את הדיון למועד אחר שבו "יינתן ליועץ המשפטי של הרבנות הראשית להשמיע דברים, כדי שתנוח דעתנו כי נשמעה עמדתה במלואה".



קבלת עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה תגרום לאנשים כמוני אחת משתיים. או שהיא תביא אותנו לאכול מזון לא כשר במסעדה שתצליח לבלבל אותנו. או שהיא תביא אותנו לעמוד מול אין ספור תעודות השגחה פרטיות שונות ומשונות שלא יאפשרו לנו לאכול פלאפל בלי לנהל חקירה מקיפה, בניסיון להבין מה כתוב על התעודה ומי אחראי אם בכלל לכשרות שלה.



רוצים לתקן? קדימה. רוצים לשפר? יאללה. רוצים להפריט? אני, כאמור, בעד. אבל להפיל את כל מערך הכשרות, ועוד לעשות את זה בלי לשמוע מה יש לאנשי ההלכה להגיד, זו כבר שערורייה שאי אפשר לעבור עליה לסדר היום.



2. נניח שהיה מגיע אלי מקור ומספר לי סיפור על שחיתות של פוליטיקאי זה או אחר, או על עוולה חברתית זו או אחרת, או על התנהלות בלתי תקינה של משרד ממשלתי זה או אחר. ונניח שכשהייתי מבקש ממנו הוכחות וראיות לסיפור שלו, הוא היה משמיע לי אוסף של עדויות מוקלטות, אבל היה מסרב לספר לי מיהו האיש שקולו נשמע בהקלטות, מה תפקידו המדויק, ואיך בדיוק הוא קשור לסיפור. מה, לדעתכם, הייתי עושה במקרה כזה? ובכן, הייתי מסיים את השיחה איתו אחרי חמש דקות, מתעצבן שהוא גרר אותי אליה וגם מכריח אותו לשלם על המיץ ששתינו.



אבל איכשהו, כשארגון שוברים שתיקה מגיש לנו באופן הזה וברמת האמינות הזאת סיפורים ו"עדויות" משדה הקרב, הוא מוצא מולו בדרך כלל תקשורת שנכונה להנמיך את הסטנדרטים העיתונאיים שלה ולפתוח בפניו את דלתותיה, כפי שלא הייתה עושה באף מקרה אחר.



שוברים שתיקה הוא גורם מעוניין. אינטרסנט. הוא לעולם לא יוציא דוח שמספר שחיילי צה"ל התנהגו למופת, ממש כמו שמועצת יש"ע לא תוציא אף פעם דוח שמספר שאין צורך בבנייה נוספת ביהודה ושומרון, וכמו שארגון לתת לא יוציא אף פעם דוח שמגלה שמספר העניים יורד ושהמצב טוב. ככה זה. ובמובן הזה, עיתונות שמוכנה לקבל בקלות כזו משוברים שתיקה אגדות שמספרות על צה"ל הרע, ההורג והמתעלל, כשהן נשענות על דברי חיילים שאנחנו לא יודעים איך קוראים להם, איפה הם משרתים ואם הם קיימים בכלל, היא העיתונות במרעה.




חיילי צה"ל במחסום. צילום: דובר צה"ל



אני לא כותב את זה בגלל עמדותיו הפוליטיות של הארגון, שרחוקות מאוד משלי. ישנם גופים רציניים שיש לי ויכוח איתם, אבל הטענות שלהם ראויות לוויכוח ולדיון. לא ארגון שוברים שתיקה. כי גם אם ישנן בצה"ל תופעות שראויות לתיקון, ויש להניח שישנן כאלה, שוברים שתיקה איננו ארגון שמעוניין לתקן משהו בצה"ל. אם הוא היה מעוניין, הוא היה מעביר לצה"ל את העדויות שהוא אוסף, כדי שיבדוק את עצמו. הוא לא מוכן לעשות את זה, ובכך הוא מעיד על כוונותיו שלו. אנשיו מעדיפים להשתמש בחומרים שהם אוספים כדי להסתובב בעולם וללכלך על ישראל. לא כאן, כדי לתקן. שם, בחוץ, כדי להשמיץ. התוצרים שלו משרתים את אויבי ישראל, הם מסייעים למי שמעודדים חרם על ישראל, ולא מעט מהפעילות של הארגון נעשית עם הפנים לגופים הזרים האלה שפועלים נגדנו.



במימון הארגון הזה, שעסוק בהבאשת ריחו של צה"ל, משתתפות במישרין ובעקיפין ממשלות אירלנד, בריטניה, דנמרק, שווייץ, שוודיה, הולנד, גרמניה, צרפת, בלגיה וספרד. העובדה שמדינת ישראל לא קראה מעולם את שגריריהן לסדר, והיא מאפשרת להן לעשות כאן מה שאף אחת מהן לא הייתה מאפשרת לנו לעשות אצלה, היא מחדל מדיני לתפארת.



ועוד הערה אחת. שוברים שתיקה הציגו במהלך השנים עדויות אנונימיות רבות של חיילים שסיפרו שהיו מעורבים בעצמם במעשי אלימות והתעללות בפלסטינים, אבל האשימו בכך את צה"ל כולו. אני לא יודע אם מה שהם מעידים עליו אכן היה. אני כן יודע שזו גבורה קטנה מאוד להתראיין בעילום שם ולספר על מעשי זוועות שביצעת. אני מכיר הרבה חיילים שרמת המוסר והחינוך שהם קיבלו בבית הביאו אותם לשמור על כבודו של הפלסטיני במחסום. אם מישהו מעיד על עצמו שהוא לא כזה, שיתכבד, ייחשף ויעמוד למשפט על מה שעשה. להכות על החזה של צה"ל בעקבות המעשים שלך, ועוד לצאת יפה נפש, זה ליהנות ממבצע גדול מדי.




[email protected]