חשבתם שהמשטרה נהגה באלימות בהפגנת יוצאי אתיופיה? תשמעו (עוד) סיפור.
מבעד לחלון מכוניתה, ערב יום העצמאות, בתחנת הדלק של אבו גוש, רואה ח"ד שני אנשים יוצאים מרכבם, פוסעים לעבר המתדלק באורח הרבה יותר נמרץ מהדרוש כדי להחליף כמה מילים ובעצם מכניסים לו מכות באבי אביו. ח"ד מתניעה ומסתלקת תוך שהיא מצלצלת 100, ומדווחת על שוד פלוס פרטים על מכונית השודדים. בלש בלבוש אזרחי של משטרת הראל שהיה באזור הגיע תוך כמה דקות, זיהה את מכונית הפולו בכפר עין נקובא הסמוך, והחל לנהל מרדף חארקות סולו עם המאזדה שלו בסמטאות הצרות של הכפר הממוקם בין אבו גוש לצובא, מערבית לכביש 1, ושהוקם ב־1962 לאחר שתושביו סולקו מכפרם לטובת היישוב הסמוך, בית נקופה היהודי.
הבלש הרודף יורה תוך כדי מרדף ובין השאר פוגע במכוניות חונות, כך עד שהפולו נבלמה בקיר. מצלמות האבטחה של אולם שמחות שבו התקיימה אותה שעה חתונה תיעדו כיצד שוטרים נוספים שהצטרפו לחגיגה (לא לזו שבתוך האולם) מכים את הנוסע שישב ליד הנהג, עייאד עבדאללה, תושב הכפר בן 37 שחטף קליע בגב התחתון במהלך המרדף, ומת בדרכו לבית החולים. הגופה נשלחה לאבו כביר וכעבור יומיים הוחזרה ונקברה בכפר.
דווח שמח"ש חוקרת את האירוע, אבל עד היום לא נערך שחזור ולא נבדק אם נשקפה סכנה לחיי השוטרים. בכפר החלה תסיסה שאיימה לגלוש לסביבה הנפיצה ממילא של יחסי יהודים־ערבים. איה בן מרדכי, מפקדת תחנת הראל, זימנה אליה בני משפחה ונכבדים. השוטר, כך הסבירה להם, פעל כדין, והירי, חרף התוצאות הטרגיות, היה מוצדק והיא מודה לכולם על שהואילו לבוא.
להזכירנו: רק לפני כחצי שנה ירו שוטרים בגבו של ח'יר אל חמדאן בן 22, שנהרג בכפר כנא. הם הגיעו לכפר כדי לעצור חשוד, קרוב משפחה של ח'יר, והכניסו אותו לניידת. ח'יר שיצא מבית סמוך חטף בפרצוף גז מדמיע, כשהתאושש רץ באמוק אחרי הניידת שבה ישב קרובו. מכאן ואילך כולם ראו את סרטון מצלמת האבטחה. החל בצעיר, החמוש במשהו לא ברור, מאיים על ניידת שבה ארבעה שוטרים חמושים, וכלה בירי בגבו של הצעיר שנמלט. מח"ש החליטה לסגור את התיק "מחוסר אשמה".
יהודה וינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה, ישב עם חוקרי מח"ש פעמיים, והם הסבירו לו (לדבריו) "דברים שאדם סביר, גם אם ראה את הסרטון, לא מסוגל לראות". למשל "זוויות ירי". מדובר כמובן בהבלים. כולנו ראינו את הסרטון, ולאיש לא היה ספק במה מדובר.
להבדיל מן ההתחכמויות וההתחמקויות של היועמ"ש, מח"ש והמשטרה, החוק והנוהל באירועים מסוג זה ברורים לחלוטין. בשלב הראשון יש להזהיר ולצעוק "עצור". בשלב השני, ורק אם נשקפת סכנה סבירה, יש לירות. ראשית לרגליים, ורק אם נשקפת לשוטר סכנת חיים ממשית אפשר לירות למרכז הגוף. ועוד עניין קטלני שאינו מוזכר בחוק אבל מעוגן בלב ובשכל: אסור להכות פצוע ו/או למרוח זמן עד ההגעה לחדר המיון. גם במקרה כפר כנא וגם בעין נקובא יש מצב שהפצועים מתו בגלל איבוד דם והזנחת טיפול. ח'יר חמדאן נורה בלא שנשקפה ליורה סכנת חיים.
המדיניות האלימה
הטכניקה של ההתחמקות מתחקיר אמת היא פשוטה: הדם שוצף. השוטר יורה. אחר כך מתכנסים המעורבים כדי לתאם גרסאות, מח"ש מגינה עליהם, כי רוח הקרב והלכידות של השוטרים תלויות בגיבוי המפקדים שיודעים ומתעלמים, ומעל כולם נפרשת מטרייה. גם אם זה עולה לעליון, לא אלמן ישראל: השופט נעם סולברג זיכה פעם שוטר שירה בגבו של חשוד שנמלט משום ש"בתחושתו הסובייקטיבית נשקפה לשוטר סכנת חיים".
ובכן, בתחושתו הסובייקטיבית של האזרח אין ממה לחשוש. הרי יש שופטים בירושלים ויש שם אפילו שרת משפטים שזה עתה הבהירה ש"בית המשפט העליון אינו מאוזן", והיא ממש לא התכוונה לכבוד השופט סולברג. או לאליקים רובינשטיין. או לאדמונד לוי ז"ל שעל פי תחושתו הסובייקטיבית המאחזים הבלתי חוקיים בעליל היו כשרים למהדרין.
האמת היא שלזרועות אכיפת החוק יש אינטרס ברור להגן על המשטרה, ולפיקוד המשטרה יש אינטרס ברור להגן על שוטריו וכמעט אין לו ברירה. כל ההבדל בין יועץ משפטי לרועץ משפטי הוא אותו ה"כמעט". לקראת סוף כהונתו, וינשטיין משוכנע שהוא מגן שלטון החוק, שהחלטותיו נובעות היישר מליבת ספר החוקים, שום השפעה פוליטית או "לאומית" או ביטחונית לא מזיזה אותו, וודאי לא נטייה אישית.
העניין הוא שהטבלה לא משקרת. ב־15 השנים האחרונות, מאז מהומות 2000, נהרגו בקטטות שהפכו למטווחים 51 אזרחים ערבים (כולל 13 הרוגי מהומות 2000). 33 בידי המשטרה, 9 על ידי הצבא ו־9 בידי אזרחים. זו חתיכת קציר דמים כשמדובר באזרחים, ובכל האירועים הייתה רק הרשעה אחת - השוטר שחר מזרחי שתחב את אקדחו מבעד החלון למכונית של גנב רכב וקטל אותו.
השוטרים אינם האשמים האמיתיים. שוטר או חייל או כל בורג במערכת אלימה מטבעה שחי בסביבה טעונה נגד "אויב" - גם הוא סוג של קורבן. הרי אין להם MRI שמסוגל לזהות פוטנציאל איום אצל מי שמסתובב מולם. מנקודת הראות של זה שיוצא למלחמה ברחוב (בשם כולנו), כולם חשודים ולא פעם בצדק. מי שאמור לבצע עבור השוטרים בשטח את האבחנה כמה־למה־ומתי מפעילים כוח, הוא הפיקוד העליון של המשטרה. אף מילה בנושאים אחרים, ובכל זאת התבהמות היא התבהמות היא התבהמות.
אדוני היועץ המשפטי - שאל פעם יוסי מלמן, פרשן הביטחון והמודיעין של "מעריב", את וינשטיין - האם יש לנו משטרה אלימה? אני לא יכול להיות ליד כל שוטר בכל אירוע, השיב היועמ"ש, אבל משטרת ישראל עושה את עבודתה בלה־בלה. אם יורשה לי להשיב במקומו, אזי לא. משטרת ישראל היא לא אלימה. ממשלת ישראל היא ממשלה אלימה, ושוטרים אלימים הם תוצר של מדיניות אלימה ופוליטיקאים מתלהמים.
וינשטיין, אחרי קדנציה של גרירת רגליים, בדומה למני מזוז לקראת סיום, דווקא מפגין כמה שרירים. כמו ההחלטה האומרת שהצגת תעודת כשרות מגורם שאיננו הרבנות הראשית אינה מפרה את חוק איסור הונאה בכשרות הכרוך בקנסות. אומרים שהוא מתנגד להכללת כספים קואליציוניים ולתקצוב החטיבה היהודית להתיישבות במסגרת ההסכמים הקואליציוניים עם הבית היהודי ויהדות התורה.
המבחן האמיתי שלו הוא לטעמי הטיפול בשבט בדואי שסולק מאדמותיו במלחמת השחרור. אנשי השבט התיישבו, באישור המדינה, באום אל־חיראן סמוך למיתר ליד צומת שוקת. עכשיו, אחרי 60 שנה, הוחלט לסלק אותם באמצעות צווי הריסה. שני שופטים שדנו בערעור הצדיקו את המדינה, שופטת אחת התנגדה לפינוי, יותר נכון להריסה ולגירוש מחדש. בימים האלה מונח התיק על שולחנו של וינשטיין. נראה אותו.