שתי סערות מטלטלות את הציבור בישראל לאחרונה: ההסכמים הקואליציוניים הסחטניים והמפולת המשפטית בפרקליטות ובמשטרה. לכאורה הן מתרחשות בזירות שונות, אך אם מיטיבים להתבונן, ניתן למצוא ביניהן קווי דמיון.
הסערה בזירה הפוליטית מתמקדת בסחטנות המאפיינת חלק מההסכמים הקואליציוניים שטרם הונחו לעיונם של הציבור והכנסת, אך כבר עכשיו מעוררים דאגה ואי נחת בקרב חלקים גדולים בציבור. הסערה בזירה המשפטית מתמקדת, בין השאר, בעבירות של סחיטה באיומים שהייתה, או לא הייתה, במערכת המשפטית והמשטרתית.
אילו הייתי חבר בכנסת ה־20, כבר עתה הייתי ממהר להגיש הצעת חוק שכותרתה "מניעת סחטנות פוליטית" והייתי מכליל אותה בחוק יסוד: הממשלה. הייתי מציע לחברי הכנסת האחרים לאסור לחלוטין הכללת התחייבויות כספיות, סקטוריאליות, קואליציוניות או ייחודיות בהסכמים הקואליציוניים, והייתי קובע שכל סעיף כזה בהסכם קואליציוני בטל מעיקרו. עוד הייתי קובע שכל חבר כנסת או שר שיחתום על הסכם קואליציוני הכולל בתוכו התחייבויות כספיות מהסוג האמור, חברותו בכנסת או בממשלה תיפסק באופן אוטומטי. תיקון כזה רצוי לניקיון החיים הציבוריים שלנו ולהרגעת הרוחות הסוערות.
אבל האמת היא שמאז ומעולם, גם בשנים שבהן ההסכמים הקואליציוניים היו בבחינת סודיים ביותר, סחטנות פוליטית הייתה קיימת. ההבדל הוא שבעבר הדברים נעשו בצנעה, במידתיות ובהסתר, ואילו היום הכל נעשה מעל המקפצה, ללא מידה, ללא גבול וללא בושה. ואולי הגיע הזמן לאסור בחוק גם סחטנות פוליטית, ממש כשם שסחיטה פלילית היא אסורה ויש לה תוצאות הרסניות על מבצעיה.
# # #
סעיף 428 בחוק העונשין קובע שמי שמאיים על אדם אחר בפגיעה שלא כדין, כדי להניע את האדם לעשות או להימנע מלעשות מעשה שהוא רשאי לעשותו, דינו מאסר בן שבע שנים ובנסיבות מיוחדות אף יותר מכך.
נכון, אין להחיל הגדרה פורמלית זו של סחיטה באיומים גם על סחטנות פוליטית, משום שניתן וצריך לעתים להכריח את ראש הממשלה המיועד לכלול בקווי היסוד של הממשלה עקרונות וחלוקת תפקידים שאינם מתאימים דווקא למפלגתו, אך מתאימים למפלגות אחרות בקואליציה.
אבל בחוקי הממשל שלנו אין שום התייחסות לסחטנות פוליטית, הגם שבעצם מדובר בסוג של איום כלפי ראש הממשלה המיועד, שאם לא יעשה את שמבקשים ממנו, לא יוכל להקים ממשלה. עד כה הסחטנות הפוליטית נתפסה כלגיטימית בעיני רוב הציבור, אף שנודף ממנה ריח לא נעים. אולם בשנים האחרונות נפרצו כל הסכרים, והכספים הקואליציוניים זורמים כמו אשד שוצף שלא ניתן לעצור אותו. החגיגה צריכה להסתיים, הסחטנות צריכה להיפסק. כשאיש עסקים נדרש לוויתורים במו"מ עסקי, הוא משלם את המחיר מכיסו. כשראש ממשלה נסחט במו"מ קואליציוני, הציבור כולו משלם את המחיר.
לבו של ההסכם הקואליציוני בעבר היה סוג של הסכמות אידיאולוגיות בתחומים הציבוריים: שאלות מדיניות, חברתיות, זכויות אזרחיות, חופש דת ואמונה, צמצום פערים בחברה, שאלות העוסקות בחקיקה ושפיטה וגם נושאי יומיום אחרים כמו שיכון או תעסוקה.
המרכיב השני בהסכמים הקואליציוניים הקלאסיים היה חלוקת העבודה בין חברי הממשלה והכנסת: כהונת שרים, חברות בוועדות ותפקידים שונים שהתחלקו בין חברי הכנסת. הקצבות כספיות ליעדים קואליציוניים ספציפיים, שנועדו להיטיב עם תומכיה של רשימה זו או אחרת ממרכיבי הקואליציה, לא היו קיימות או שהיו שוליות.
למרבה הצער, במהלך שני העשורים האחרונים התהפכו היוצרות, והמרכיב הכספי - יש מי שקוראים לו "השוחד הפוליטי" - הפך להיות מרכזי ודומיננטי. ככל שמפלגה קואליציונית מצליחה לסחוט יותר כספים ייחודיים או קואליציוניים, כך הצלחתה והישגיה נחשבים יותר, לפחות בעיני תומכיה וחבריה. רק לאחרונה התוודענו לכך שבהסכמים הקואליציוניים הנוכחיים - שכאמור, טרם פורסמו במלואם - ישנן מפלגות שלכל אחד מחברי הכנסת שלהן הוקצו כספים קואליציוניים בהיקף של כ־20 מיליון שקל לטובת מטרות ציבוריות צרות.
נכון שהסכם קואליציוני מטבעו עוסק בסוג של "חלוקת שלל", אך הוא אמור לבוא לידי ביטוי רק בחוק התקציב ולא במסלולים העוקפים אותו, והוא חייב להיות מפוקח על ידי ועדות הכנסת הרלוונטיות ומבקר המדינה ולהתנהל בשקיפות ציבורית כוללת.
אימוץ הרעיון האוסר כספים ייחודיים או קואליציוניים, איננו בהכרח דבר חדש. הוא הרחבה של "הלכת ז'רז'בסקי", שכבר ניתנה על ידי בג"ץ. כזכור, בהסכם הפוליטי שבין הליכוד בראשות יצחק שמיר לבין יצחק מודעי מסיעת "הרעיון הציוני" בראשית שנות ה־90, הוכלל סעיף שקבע שהליכוד יכסה את חובותיה הכספיים של תנועת "הרעיון הציוני". בג"ץ ביטל את הסעיף הזה על רקע של אפשרות קניית שלטון בכסף.
הרעיון בשלילה חוקית של הכספים הקואליציוניים, הייחודיים והסקטוריאליים, גם הוא נובע מתוך חשש מוחשי של קניית שלטון בכסף. תיקון החוק הוא צו השעה.