הדרך להירושימה ונאגאסקי, כניעת יפן וסוף מלחמת העולם השנייה, עברה בלוס אלמוס, ניו־מקסיקו - גבעת טרשים מדברית שעליה בחר הצבא האמריקאי להקים את העיירה שבה התקבצו טובי הפיזיקאים והמתמטיקאים ל"פרויקט מנהטן", שבמהלכו בנו רוברט אופנהיימר ואנשיו את פצצת האטום הראשונה בהיסטוריה.
Manhattan היא סדרת טלוויזיה אפקטיבית, משכנעת ועשויה בהקפדה על פרטים, טכניים ואנושיים כאחד. היא מזן הסדרות השבות ועולות בלוח המשדרים כהוכחה לעניין העמוק והמתמשך שיש לאמריקה בניסיון להבין, להסביר ולדברר את עברה, גם אם התוצאה הסופית נגועה באפולוגטיקה בוטה. כאילו אפשר ממרחק של 70 שנה לתרץ ולבקש סליחה מהיפנים בשל ההחלטה האומללה והמיותרת - שהתקבלה על בסיס מידע שקרי ומגמתי -להטיל שתי פצצות אטום ולהרוג מאות אלפי אזרחים מתוך כוונה לחסוך בחיי חיילים אמריקאים רבים. Manhattan היא סדרה מרתקת ומאלפת משום שהיא אינה נותנת הנחה למדענים שהתחרו זה בזה בתחרות למי תהיה הזכות להמציא ראשון את מתקן יום הדין, והיא מציגה אותם במצוינותם, מגרעותיהם האנושיות וקנאותיהם הקטנות. החלטה סיפורית וצורנית ההופכת את Manhattan להכלאה של ״פייטון פלייס״, ״דאלאס״ ו״הסופרנוס״ על רקע מלחמה גדולה.
ההחלטה להציג את לוס אלמוס כשכונה פרברית הנראית ומתנהגת כמו ״הנשים של בוורלי הילס״ היא שעומדת בבסיס הצלחת הסדרה. אף על פי שהושקה בקול תרועה כסדרה מיתית נוספת בעידן שבו מנהלות סדרות את סדר היום התרבותי, היא לא עמדה בציפיות מפיקיה. בעיקר משום שהנושא שבו בחרה לעסוק אינו נוח לעיכול, גם ממרחק גדול ובטוח לכאורה.
ועדיין זו סדרה מלוהקת בתבונה בשחקנים שאינם מרצדים מול עינינו דרך קבע. היא אינה בוחלת בסכסוכים המהותיים, בבגידות הקטנות ובקרב על הקרדיט שבמקרה היה גם הקרב על סוף העולם.
הוקרה
ג'רי גרסיה ורורי גאלאגר מתו בהפרש של חודשיים ב-1995. בזמן שכל העולם ואחותו מיררו בבכי על הסתלקותו של גרסיה, עבר מותו של גאלאגר בשתיקה מטרידה. מתישהו במהלך שנות ה-70, באחת הרשימות העונתיות המדרגות גיבורי גיטרה, נבחר גאלאגר לראש הרשימה. בכל הקשור ליכולתו של גאלאגר להפיח חיים בסטרטוקסטר הבלויה שלו הוא היה גיטריסט מסעיר יותר מגרסיה כל יום בשבוע ופעמיים בשבת. לפני חמש שנים הופק עליו סרט תיעודי Ghost Blues, The Story of Rory Gallagher. הסרט הצליח לספר את סיפורו של הנער האירי מקורק שהתאהב בבלוז ולא הרפה עד מותו.
אני חשדן גדול בכל מה שקשור לסיפור האהבה הבריטי עם הבלוז, שהוא הז׳אנר המוזיקלי השחור והאפל ביותר בתולדות אמריקה. ועדיין, הבריטים פיתחו מסורת מפוארת של בלוז, לא תמיד משכנעת - אך מפוארת. קל יותר לקבל בלוז ממישהו כגאלאגר - שנולד לתוך האלימות האירית וחיים תחת כיבוש בריטי - שיש בהם משום אנלוגיה למצב השחורים באמריקה. כאב הוא כאב הוא כאב. לכן הייתה המוזיקה של גאלאגר כה כובשת ומשכנעת.
קומץ חברים ומוקירי זכרו מדברים בסרט על גאלאגר: דונאל (אחיו והמנהל שלו), ביל וויימן (הבסיסט של הסטונס), הבמאי קמרון קרואו (״ג׳רי מקגווייר״), דה אדג' האינגמטי פד2ס, ולמרבה הצער גם סלאש המיותר.
הסרט הוא הזדמנות נדירה לערוך היכרות עם אחד מנגני הגיטרה המקוריים והטוטאליים שפעלו בז׳אנר המתפוצץ משרלטנים. קשה לצפות בו ולא להתאהב בגבר בעל פני הנער העצוב. אילו אני קמרון קרואו, הייתי מגייס את ג׳ון קוזאק הדומה לגאלאגר ויוצר את הסרט האבסולוטי על התאהבותם המשונה של מוזיקאי האיים הבריטיים בבלוז. למעוניינים: המדפים הווירטואליים מתפוצצים בימים אלה מאלבומים ישנים ואוספים חדשים של גאלגר. המלצתי: Note from San Francisco.
הארי פוטס. צילום: harry potts CC BY 2.0
בקבוק
רוב שנותיה (הוקמה ב-1896) נצמדה מבשלת הבירה Anchor Steam בסן פרנסיסקו-Ale ול- Porter שעליהם קם המוניטין שלה. עם הפיכת קליפורניה למעצמת בירה, בעלת מאות מבשלות קטנות והרפתקניות, נגררה Anchor Steam לתחרות. Anchor IPA עם הפיל על התווית הושקה ב-2014 עם 6.5% אלכוהול, והיא הוכחה מצוינת ליכולת המגוונת של המבשלה.
גסטרו
הבוטרגה (או בו-טרדו) - ביצי דגים מומלחות, מיובשות ועטופות בדונג - הוא מהמעדנים האהובים עלי. בוטרגה נמכרת לרוב במחירי עתק, אבל מאז הופיעה בחנות הגורמה של אמזון, ניתן לקנות כזו שעשויה מביצי דג בורי בסרדיניה. 35.50 דולר ל-110 גרם הוא מחיר הוגן. יש שפורסים דק ומנשנשים עם וודקה, ויש שמפזרים על פסטה.
ביצי דגים ממולחות
ספר
הייתם חושבים ש-974 עמודים יכולים לתת תמונת מצב הוגנת של המסעדות הטובות בעולם לטעמם של חבורת שפים בעלי שם במדריך נוסח זאגאטששמו Where Chefs Eat (הוצאת Phaidon).
מכיוון שרוב הקוראים הפוטנציאליים טרם סעדו ברוב המסעדות המפוזרות על פני חמש יבשות, קשה לגבש עמדה מנומקת לגבי המוצר שהוציאו השפים תחת ידיהם.
סועדי ישראל ישפטו את הספר על פי המלצות על מסעדות בישראל: ״מחניודה״, ״שראביכ״, ״אבו חסן״, ״ברטי״, ״קפה 48״, ״חנן מרגילן״, ״לוציפר״, ״מתי בר״, ״המנזר״, ״המזנון״, ״פינת השלושה״, ״רפאל״, ״שילה״, ״טאיזו״, ״הבית התאילנדי״ ו״יאקימונו״ (אכלתי רק בשתיים מהרשימה).
מדריך מסעדות. צילום: רון מיברג