על התקרה בקליניקה של סטיב, רופא השיניים שלי, תלויים עשרות ציורים של מקומות הומי אדם בישראל, מפורטים עד כאב ראש שאמור כנראה לגרום לך לשכוח שמישהו מחטט לך עכשיו בשיניים.



בפעמים הראשונות עוד התלהבתי בכל פעם שמצאתי איזה פרט חדש שעוד לא שמתי לב אליו, אבל עכשיו אני בוהה בהם בזמן הטיפול מפני שהם מזכירים לי את האייטיז, תקופה שבה לא כאבו לי השיניים. גם נוסטלגיה היא תרופה, ולפחות העיתונים בחדר ההמתנה שלו מעודכנים יחסית לשנה.



באייטיז הציורים האלה צוירו בטח כהגזמה, תמיד הם כללו צינור מים שהתפוצץ ו־90 מיליון איש על מ״ר אחד. איכשהו, לאט־לאט, זו הפכה להיות המציאות.



״בהצלחה למצוא חול״, אמר לנו חבר בדרך אל הים. הוא עצמו הצליח לשרוד בחוף כשעה ואנחנו הבנו שתהיה מצוקה אבל לא חשבנו שהוא מתכוון לאיחול שלו באופן מילולי. חוף הים, יום שבת, שלוש אחר הצהריים. כשאומרים ״אי אפשר לדחוף סיכה״ - לזה מתכוונים. ואם אנחנו כבר בביטויים - ״כחול אשר על שפת הים״ - לא רלוונטי. בשלב מסוים עברנו לחפש אנשים שיסכימו שנשב להם על הברכיים כי הבנו שחול לא נמצא. לא זרמו איתנו.



הים הוא רק הסימפטום, כמוהו עוד יש באלפים. הנסיעה בכבישים, לדוגמה, נהייתה בלתי סבירה. שנים אנחנו צוחקים על חבר שלנו סגלצ׳יק שגר בשרונה, לא המפונפנת בתל אביב אלא זו אי שם בין כפר תבור ליבניאל, שמתפאר תמיד שזמן הנסיעה ליישוב מכל מקום בארץ הוא כשעה ורבע. עוד לא בדקתי מאילת אבל עד כה הוא די מדייק. מי היה מאמין שדווקא בדרך לשכונת הטמפלרים הנושאת את אותו השם וקרובה אלי עשרות ק"מ משרונה הצפונית, אני אמצא את עצמי באוטו במשך אותו הזמן כמעט. פעם זה היה כבוד מפוקפק שהיה שמור לשעות שבע עד שמונה בבוקר, היום אנחנו כבר מדברים על פקקים שמתחילים בשש וחצי בבוקר, נרגעים ב־11:00 וחוזרים לתת עוד סיבוב הופעות בין שתיים בצהריים לשמונה בערב. מישהו מגיע לעבודה אי פעם? מישהו חוזר בזמן הביתה לראות את הילדים, או שהגננות פשוט נשארות איתם עד שלוש לפנות בוקר כשהכבישים פנויים? פלא שגם יישומון ההכוונה בדרכים שלנו הפך לרשת חברתית? אנחנו פשוט לא מצליחים לראות אנשים אחרים מלבד אלו שבאוטו לידינו. ואיך הגשר שבין מחלף חולון ללה גוורדיה עדיין לא התמוטט מהמשקל שהוא נושא בבת אחת מדי יום? פלא הנדסי. פרס ישראל למתכנן.



זה קורה בעוד מקומות. בנתב״ג נשברים שיאי יציאה וכניסה לארץ, המנגלים בחגים עברו כבר מזמן לאיי תנועה, בבתי החולים יש תפוסה של 97,640% ובקרוב יצא גם סרטי החדש ״שכחו אותי בדואר״ על אזרח תמים שרק רצה לקבל את החבילה שהזמין וראה את חייו חולפים לאטם בעודו בתור.


המרמור, אגב, הוא לא ממקום אנטי־חברתי. אף פעם לא הבנתי את אלה שנוסעים לכל מיני מקומות רק על סמך היעדר ״הישראליאדה״ שבהם. ישראליאדה זה כיף! אנחנו הרבה יותר מצחיקים מכל עם אחר שפגשתי בטיולים שלי, ובלי הבטחה לצחוק אני לא מוכנה לנסוע. אני פשוט לא מבינה איך הגענו למצב שבו בלי רקע צבאי מתאים, במיוחד כזה של מארבים ותצפיות, אתה לא יכול למצוא חניה, ללכת לים, לקבל את מנת הסביח שלך ולהתנדנד בשקט בנדנדה שבגן השעשועים ליד הבית שלך.



צפוף כאן.


עכשיו, יותר מתמיד, אני מרגישה את הצורך שלנו להיות מיוחדים. עם פרוץ עונת החתונות אנחנו חוזרים לטקס שבו החתן והכלה רוצים חתונה ״וואוו״ אבל עושים כמו כולם. אנחנו אוכלים את אותם דברים, הולכים לאותם מקומות, אנחנו מבלים מדי יום כלהקה - בכבישים, בחוף הים, בקניונים ובפארקים. כאילו לכל מקום שאנחנו רוצים ללכת כל עם ישראל רוצה ללכת איתנו. אנחנו לא מובילי דעת קהל, אנחנו פשוט עוד כבשה בעדר שבטוחה שהיא בדרך לאחו בתולי - שבסופו של דבר מתגלה כסוד הגלוי ביותר במדינה. זה לא דבר רע להיות כבשה, חוץ מבקיץ הארצישראלי - קצת חם עם כל הצמר, אבל זיעה מעולם לא שברה אותנו כעם.



מכאן, לדעתי העייפה, אנחנו צריכים להגיע לשתי מסקנות: הראשונה - מספיק לחשוב שאנחנו מיוחדים, שאנחנו שונים אחד מהשני, שאנחנו סובלים יותר מכולם בתור. גם לנו ״יש רק שאלה״ ואנחנו בכל זאת לא עוקפים את כולם מהשוליים. זה מביא את הסעיף ואם תפרוץ כאן מלחמת אחים זה רק בגלל השטויות האלו. השנייה היא שהגיע הזמן לשנות את זה. אני יודעת שדיבורי הרכבת הקלה עושים עכשיו רע מאוד לבעלי עסקים שהולכים להיפגע קשות מהעבודות האלה, אולי אפילו יאבדו את מקום פרנסתם (המינימום שאפשר לעשות בשבילם זה להוריד קצת את הארנונה אבל זה כבר טור אחר לגמרי). תל אביבים וכאלה שרוצים להגיע לעיר יחנו את הרכב שלהם באמצע הכביש פשוט כי לא יהיה לאן לנסוע. הולך להיות גיהינום. כבר הוכחנו לא פעם שאנחנו מסוגלים לספוג גיהינום תמורת ההבטחה שיהיה כאן טוב יותר. בניגוד לכל מיני מבצעים וסבבים בלתי נגמרים בגבולות שלנו, אני רק מקווה שהרכבת הקלה תביא באמת הקלה. לגבי הים אין מה לעשות. קיץ נעים.