אני לא יכול לחתום מתי בדיוק זה היה, אבל זה היה לא מזמן. 
מכונית עצרה ליד המדרכה של רחוב ויצמן, שעליה פסעתי עם המצלמה, עוקב אחרי שני עורבים הרבים באמצע הכביש על שאריות בשר של חיה כלשהי שנדרסה, החלון נפתח ומתוכו יצא קול עייף וצרוד: “זהבי יקירי, מה שלומך?".
עזבתי לרגע את העורבים וניגשתי לחלון המכונית, שם ישב במושב ליד הנהג ידידי הקשיש שלמה שבא. בהגה אחז נהגם של גדולי האומה, ההיסטוריון הדגול מושקה אידלסון. מתוך אינסטינקט “דפקתי" כמה פורטרטים של שלמה שבא, בקולו העייף והציני שאל “שוב אתה רוצה שתהיה לך תמונה אחרונה של מישהו?". 
 

אמרתי לו “כן, ושתהיה לי בריא ותזכה לקבור אותי". שבא זרק לי “שוב אתה עם השטויות שלך?". הבאתי לו בוסה במצח. זו הייתה הפעם האחרונה שבה ראיתי את שלוימ'לה, כפי שקראתי לו. גם לאבא שלי, לפני מותו, כשהיה בגיל 102 קראתי “יענקל'ה", מניסיוני עם קשישים, אני יודע שהם אוהבים שקוראים להם ככה, כי זה מחזיר אותם עשרות שנים אחורה. 
הכרתי את שבא בימים שבהם התחלתי להיות צלם עיתונות, ומקום מושבי הקבוע היה קפה "כסית" המיתולוגי ברחוב דיזנגוף. נהגתי לשתות בצמא את דבריהם של גדולי הדור “המיוחסים", אלתרמן, שלונסקי, יוסיפון. ישבנו ליד שולחן ריק, כשעל שולחנם היו תמיד כוסות קוניאק (לפעמים בקבוקים), הבוס כבד הגוף חצקל איש כסית היה שולח עם המלצרים ז'אקי ומרסל מכל טוב לשולחן. מרסל הצרפתי הבוהמיין היה מגלח לנו לפעמים צלחת גבינה עם בצל, וכשחצקל היה עוצם את עיניו ונרדם כפי שקרה פעמים רבות, מרסל היה מגניב לנו כוסות עם שאריות קוניאק שהיו מיועדות לכיור הכלים המלוכלכים אבל עשו דרכן אלינו, ואנחנו, לפני שמישהו יקלוט, היינו לוגמים את המשקה החריף בשלוק אחד וזורקים מבט מכיר תודה למלצר הצרפתי שהליכתו כשל צ'רלי צ'פלין.
שבא היה בין אלו שהיו בתנועה מתמדת, היה נכנס לקפה, משתהה קצת, מחליף מילה או שתיים, קולט ויכוח, משחיל מילה לפעמים וממשיך בדרכו. הוא הכיר כל רחוב ובית בתל אביב ולא במקרה כתב על העיר הגדולה סיפורים וספרים, שהגדול שבהם הוא הספר–אלבום “עיר קמה" (הוצאת זמורה ביתן 1989), ועל עטיפתו ציור של ראובן רובין הנושא את השם "תל אביב". 
שלוימ'לה שבא מת בזמן לא טוב, יום קודם מת השחקן אריה אליאס, יום אחרי מותו מת הצייר מנשק'ה קדישמן. הטלוויזיה והעיתונים היו מלאים בסיפוריהם ותמונותיהם, זקני הבוהמה התל אביבית הספידו אותם וחלקו להם שבחים, ולשלוימה שבא הצנוע לא מצאו זמן ומקום. ואם חשבו לדחות את הכתבות עליו, לא חלף יום וגם גדעון זינגר השחקן המיתולוגי הגיע לארץ מאוסטריה, שבה שהה ב־30 השנים האחרונות, בכדי למות בחיק קרוביו ואהוביו בארץ הקודש.
ריחמתי קצת על ידידי הקשיש השחקן יענק'לה בן סירא, שעבר מאולפן לאולפן ורואיין בתחנות הרדיו ובעיתונים, תחילה על חברו למשחק אריה אליאס ולאחר מכן על שותפו ו"בן זוגו" גדעון זינגר. נזכרתי בצילום ששוכב באחת מהמעטפות הרבות שנמצאות אצלי בתפזורת בארון, תמונה נהדרת של זינגר ובן סירא צועדים בחוף הים של תל אביב, באזור שבין חוף גורדון לחוף פרישמן. 
שלוש שעות נברתי עד שמצאתי את התמונה, שמאחוריה כתובים בכתב ידי שמות שני השחקנים והמיקום של הצילום, אבל משום מה לא הייתי בטוח אם אני צילמתי אותה, ואני נזהר מלקחת קרדיט על הצילום. אם מישהו מהצלמים הוותיקים שעדיין בחיים ידרוש קרדיט על התמונה, הוא יקבל אותו בכבוד במדור הבא. 
 
המיקום של הצעידה מחזיר אותי לשלמה שבא. ב־1935 הוא עלה לארץ עם אביו, אמו ואחותו. שלמה שוורץ שלימים הפך לשבא מצא עצמו מבלה את ילדותו במורד חוף הים ליד רחוב גורדון, בשכונה שנקראה אז שכונת מחלול. אביו של שלמה רכש מעולים חדשים מגרמניה “ליפט", מעין מכולה שהעולים האמידים הביאו לארץ ומילאו בה רהיטים וחפצים אחרים. האב הציב את הליפט במרחק כ־30 מטרים מקו המים. שכן אחד, נגר במקצועו, פתח דלת לצריף, שכן אחר הוסיף חלון, וכך, כמו בהתנחלויות בשטחים בימינו, התנחלו בני משפחת שוורץ בחוף הים, מה שלא מצא חן בעיני השלטונות הבריטיים, ואביו של שלמה הובא למשפט ונידון לחצי לירה קנס. חוקי, לא חוקי, שלמה ומשפחתו חיו 20 שנה בצריף הזה.
אי שם בשנות ה־70 הייתה בבעלותי מסעדה קטנה בפינת הרחובות ירמיהו־דיזנגוף, מסעדה בסגנון מסעדות תנובה ישנות, עם שולחנות ביתיים וכיסאות עץ עתיקים מעוגלים. 
קראתי לה “געזונט" (בריאות), בחזית המסעדה האמן־הגרפיקאי אבי מרגלית צייר על הזגוגית פרה גדולה עם עטינים שופעים. התפריט היה סלטים טריים, חביתות, כבד קצוץ, מרקים, ובצהריים חברי הדייגים שאיתם עבדתי באותה תקופה היו מביאים דגים טריים ישירות מהים, ואוהבי דגים היו באים לאכול בזיל הזול ארסים, קראסים, מוסרים, בורים, מרמירים ושאר הסוגים שדייגי החופים העלו ברשתות. 
בימי החורף הייתי עושה גם גפילטע פיש שהיה לו טעם מיוחד, הלקוחות לא ידעו שלפעמים הכנתי אותו מבשר כריש, הדג הזול אז ביותר בים, כי איש לא העלה בדעתו שכריש הוא דג טעים להפליא אם יודעים איך לטפל בו. פעם שלוימ'לה שהיה בא לאכול עם אשתו זהרירה ובתו הפצפונת איה שאל אותי איך הגפילטע שלי שונה כל כך בטעמו, לא שיקרתי ואמרתי לו שזה מכריש. “אויש, עזוב אותך מהשטויות שלך", אמר והניף ידו בביטול כמו שתמיד נהג לומר לי. 
 
עוד סיפור אחד קטן שקשור לשלוימ'לה שבא, ואני מתנצל על השפה המלוכלכת. פעם ישבתי עם אורי ליפשיץ בקפה "תמר", זה היה בצהרי יום שישי. שתינו קצת. קצת הרבה. אחר הצהריים הגיע שלוימ'לה שבא, ליפשיץ שהיה ביום של גסויות אומר לי “אתה חושב ששבא אמר פעם את המילה 'מציצה'?", אמרתי לו "בוא נבדוק". בדקנו. “שלוימ'לה, תגיד, בחייאת אבוק, בתור מומחה לשפה העברית, איך אומרים שבחורה לוקחת את הפינוקיו של הגבר ומכניסה לפה כאילו זה קרטיב?". 
שבא הסמיק והפטיר, כרגיל, בתוספת תנועת יד, “באמת, נתן, תעזוב אותך מהשטויות שלך". קצת הגזמתי ולחצתי אותו, “שלוימה, ליפשיץ אומר שאף פעם בחיים לא אמרת 'מציצה', התערבתי איתו על ערק שאם אני אבקש, אתה תגיד". שבא רתח, “אתם לא מתביישים לדבר ככה? מה שיש לכם בראש זה מציצה, תתביישו לכם!".
“זכיתי!!!", צעקתי בשאגה נוסח טרזן, וליפשיץ שילם על עוד ערק. סליחה, שלוימ'לה נשמה.
על קדישמן נאמר הכל, מאוד אהבתי את קדישמן, מדי פעם כשיצא לנו להיפגש, הייתי אומר לו שאני עדיין מחזיק בגללו בשיא ישראלי. איזה שיא, היה שואל, “אני היחיד שאין לו כבשה שלך בבית", כמו בריטואל חוזר היה תמיד אומר לי “תבוא הביתה ותיקח, נודניק". אף פעם לא הלכתי לקחת. אחרי שמת, אני מצטער על זה. 

זה היה שבוע של דמעות שאין שליטה עליהן, דמעות שחלקן מעצב וחלקן מעצבים. הדמעות של העצבים כואבות יותר, דמעותיהם של בני הקהילה הישראתיופית שהתפוצצו מבפנים ויצאו להילחם על כבודם, הדמעות על סיפורו העצוב של החייל דמאס פקדה שהוכה והושפל על ידי שוטרים כשהוא לבוש מדי צה"ל ואיש מהצמרת המדינית־צבאית לא הבין בזמן אמת איזה דבר נורא זה - מכות שבעצם חוטפים רבים וטובים מבני הקהילה. עצבים, בגלל סיפורם של שני הלוחמים יוצאי אתיופיה צ'לאצ'או מקונן (צל"שניק) וארגאווי טספה (חייל מצטיין), שקבלו על כך שהם מוכנים להקריב חייהם למען המדינה והמדינה לא מוכנה להעלות ארצה את אחיהם.

עצבים ודמעות על כך שעדיין, כמעט מדי יום, אנו שומעים על מקרים כמו זה שהתפרסם ביום שלישי על סבא בן 70 שפגע מינית בנכדתו בת ה־7, וכמו האב מאזור ירושלים שאנס את שלושת בנותיו וטען שזה היה בהסכמה. עצבים על סיפור שהופיע בכמה שורות על כך שעובדי משרד הרווחה המליצו לאפשר לשני נערים, שיחד עם חבריהם ביצעו עבירות מין קשות בילדה בת 12.5 הלוקה בשכלה, לנסוע להתפלל באומן. עצבים על כך שבבסיס חיל האוויר חיילים לפי החשד אנסו חיילת. עצבים על כל פסטיבל רונאל פישר ופרקליטת הצמרת רות דוד וכל הפרשיות שמסביבם.

ומרוב דמעות ועצבים כבר אין כוח להתייחס לפסטיבל המכירה הפומבית של המוסר, ההגינות והיושר במשא ומתן הסחטני להקמת גועליציה. אני מביט בקטעי העיתונות וההערות שרשמתי על פתקים מתוך כוונה להתייחס אליהם במדור, אבל מפלס הבחילה, העצב והזעם עלה עד למעלה ואי אפשר יותר. באמת שלא.