מסקנות מביקור באמריקה: להוציא את הפוליטיקה מהכשרות. דעה

פגשתי גם כמה אוכלי כשר. כל אחד ואחת על פי טעמם והבנתם. התעניינתי האם היו מעוניינים בכשרות מטעם המדינה? הם הביטו בי כבמשוגע, ואז הבינו שאני כנראה מתבדח. מה עניין כשרות למדינה? מדוע שתיקח את התפקיד המייגע לקבוע איך כן ומה לא? מי מפריס ומי שוסע?

ישראל, באמצעות נציגיה המוסמכים ברבנות הראשית, החליטה לקחת על עצמה את התפקיד הזה - החלטה שעומדת עכשיו למבחן משפטי. ואומנם, יש סיבות טובות להתנגד להתערבות של בית המשפט במה שהמחוקק אמור להסדיר. ודאי שיש לתמוה על החלטה של יועץ משפטי לשנות לפתע סדרי עולם. 

אבל לא פחות מזה יש לתמוה על קול הזעקה שמשמיעים לפתע שומרי חומות מטעם עצמם, הגורסים שללא רבנות לא תהיה כשרות. פגשתי בניו יורק כמה שומרי כשרות, שאף רבנות מטעם אף מדינה לא שומרת עליהם ועל כשרותם. הם מסתדרים לבד. לא הייתי מהסס לאכול במטבח שלהם.

לא כל מנהג של יהדות אמריקה ראוי לאמץ בישראל, ולא כל מנהג של יהדות אמריקה הוא מנהג מוצלח. אבל בדיון המתפתח על שאלת הסמכות להעניק תעודת כשרות ראוי לזכור כמה דברים. למשל, שהיו יהודים שהשכילו לשמור על חוקי הכשרות עוד לפני שהייתה מדינה, ולפני שהייתה רבנות ראשית, ולפני שהיו בחירות מלוכלכות לראשות הרבנות הראשית. ניו יורק היא דוגמה, יש יהודים שמצליחים לשמור על חוקי הכשרות ללא עזרת פקידים מטעם המדינה המכנים עצמם רבנים. 

בדיון הזה ראוי להפריד בין טיעונים רציניים ובין טיעוני סרק. רציני - אם מדינת ישראל, באמצעות מחוקקיה, קיבעה עיקרון משונה שעל פיו רק לרבנות הראשית והרשמית יש זכות להשתמש במותג ״כשר״, לא ראוי שבית המשפט יתערב בזה. רציני - העובדה שהתואר ״כשר״ הופקע כדי לשמש דלק לחלוקת ג׳ובים מפלגתית היא מקוממת, אך אינה חסרת תקדים. ישראל מצטיינת בהסדרה נוקשה, גילדאית, של חלוקת משרות ותארים. כפי שלא כל אחד יכול להתהדר בתואר ״עורך דין״ אם לא עבר בחינות של ״לשכה״, לא כל אחד יכול להעניק תעודת ״כשר״ אם אינו מועסק על ידי ״רבנות״.

סרק - בלי רבנות אין כשרות. לא נכון. יש ויש. מי שסומך על ה-OU האמריקאי להכשיר מזון, ימצא גם בישראל את הארגון המקובל עליו שיכשיר עבורו את המזון. סרק - אין דבר כזה ״גורם ממלכתי אובייקטיבי״, כפי שהציע כאן קלמן ליבסקינד. לגורם ממלכתי שמפקח על כשרות יש בעל בית, ולבעל הבית יש אינטרסים. למשל, לחלק ג׳ובים למקורבים. ההכרעה בעד פיקוח מדינתי היא הכרעה בעד המשך שליטה מפלגתית בשאלת הכשרות.

אפשר כמובן להכריע בעד המצב הזה. לא מדובר באסון. אבל גם לא בטוח שזו הכרעה שלטווח ארוך תרבה כשרות בישראל. הניסיון עם מוסד הנישואים מלמד שלישראלים נגמרת בשלב מסוים הסבלנות, והם מוצאים דרך להתחמק מהשליטה הרבנית שהמדינה כופה עליהם. 

פתרון אחד - יכבד המחוקק ויאפשר לארגונים ועמותות לנפק תעודות כשרות, ובלבד שהתעודה תהיה מזוהה. מי שירצה לאכול כשר ״בהשגחת הרבנות הראשית״ יאכל, ומי שרוצה ״כשר בהשגחת שמואל רוזנר״ (לא מומלץ) יאכל. אגב, רוב אוכלי הכשר ימשיכו לחפש את הרבנות. 
 

פתרון שני - יישמר התואר ״כשר״ (ואולי גם ההגדרה ״השגחה״) לשימוש הרבנות, ובמקביל יוסכם שארגונים אחרים יכולים לנפק תעודות אחרות, שאינן תעודות כשרות כלל ועיקר. נאמר: ״המזון במסעדה זו רשכ נירדהמל תחגשהב לאומש רנזור״.