1. במשך שנים התנהל תהליך קבלת ההחלטות במשרד הביטחון ובמערכת הביטחון באופן שקול וממלכתי, שמשרת את האינטרסים הביטחוניים של ישראל ואינו מונע על ידי שיקולים פוליטיים. מעת לעת, משמאל ומימין, נהגו שרי ביטחון לפרגן לבוחריהם, פעם להתנחלויות, פעם לקיבוצים, אבל לא חצו גבולות של היגיון ושכל ישר.
בתוככי לשכת שר הביטחון, המשולה לקודש הקודשים של קבלת ההחלטות, פועלת מערכת רחבה של איזונים ובלמים שמשפיעים על כל שר ביטחון בהחלטותיו: עמדת הצבא, גורמי המודיעין, האחריות של שר הביטחון כריבון בשטחים, הדיאלוג עם ארה"ב, הקשרים עם ירדן ומצרים ועוד.
גם אם יתיישב על כס שר הביטחון הפוליטיקאי הכי פוליטי שיש - וכבר היו שם כאלה - הוא יתעטף בהילת הביטחון ובקדושה של האחריות וקבלת ההחלטות. על הרקע הזה אני מתקשה להבין את החלטתו של שר הביטחון משה יעלון להנהיג תוכנית פיילוט, שבוטלה כעבור שעתיים, להפרדה בין יהודים לפלסטינים בקווי האוטובוס ביהודה ובשומרון.
תמיד שנאתי את מכבסת המילים, וכדובר צה"ל אסרתי שימוש בה. לכן צריך לקרוא לפיילוט בשמו: גזענות. אין מילה אחרת. לא שיקולי ביטחון עמדו בבסיס ההחלטה שבוטלה באותה קלות שבה התקבלה, אלא פופוליזם וכניעה ללחצים. וכי כעת, עם ביטול ההחלטה, מפקירים שר הביטחון וראש הממשלה את חיי התושבים?
קבלת ההחלטה וביטולה המהיר בעקבות לחץ מבית ומחוץ אמורים להדיר שינה מעינינו. הדבר נכון בעיקר משום שלהערכתי גם צה"ל, גם השב"כ וגם מתאם פעולות הממשלה בשטחים התנגדו למהלך כזה, שעלול לרמוס את מרקם החיים העדין ממילא בגדה המערבית, ולהדליק ניצוץ שהיה עלול להבעיר את השטחים.
אני בטוח ששר הביטחון ואנשיו מבינים ששגו. ההחלטה הפוליטית סדקה את המסורת בלשכה, ויעלון הצטייר שוב כפזיז לעומת נתניהו שסיים את הסאגה כאיש שבלם את היוזמה. במקרים מהותיים ורגישים כאלו, על לשכת השר לדרוש להביא אותם לדיון ולהכרעה בקבינט. ואם שר הביטחון לא היה ער מספיק, היו צריכים ראשי מערכת הביטחון להמליץ לו על כך בכתב ובעל פה.
2. באיחור רב מנסה ברק אובמה לרכוש מחדש את אמונם של ידידי ארה"ב במזרח התיכון, שמוצאים עצמם בוחנים את תקפות הידידות לאור ההסכם המתגבש עם איראן.
מצרים, סעודיה, טורקיה, ירדן והנסיכויות במפרץ חוששות מהימצאותו של נשק גרעיני באיראן הרבה יותר מישראל. הן חשות את הכתף הקרה של אובמה: נסיגתו מעיראק, היחס המשפיל שהעניק למובארק, אי התערבותו בטבח בסוריה והעובדה שלמרות ההסכם שגיבש בין בנימין נתניהו לארדואן, הרי שהנשיא הטורקי "מצפצף עליו". נתניהו, שהתעמת עם הנשיא האמריקאי בפומבי בעת נאומו בקונגרס ערב הבחירות, איננו לבדו. הערבים באזור לצדנו.
בשבוע שעבר יזם אובמה מיני פסגה בקמפ דיוויד. סלמאן מלך סעודיה לא נענה להזמנת הנשיא ואחריו ביטלו הגעתם גם יורש העצר של בחריין ונציג איחוד האמירויות. אל תקלו ראש בעניין, זהו מבוא לברית אזורית אסטרטגית בין ישראל לשכנותיה המתונות, גם אם תהיה זו בראשיתה ברית לא פורמלית שתתנהל מתחת לרדאר ותתמקד בהגברת חילופי מודיעין נגד טרור.
אובמה וחברי המשלחת הסעודית. צילום: רויטרס
המצב הזה, חשוב ככל שיהיה, לא מקדם את ישראל לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים. היעדר משא ומתן עלול לבלום כל ברית רשמית וימשיך להעמיד את ישראל בפני חרמות. דווקא על הרקע הזה, ובניגוד לקולות ששמעתי בימים האחרונים, אני סבור שמינוי של השר סילבן שלום לתפקיד השר האחראי למו"מ עם הפלסטינים, הוא מינוי מעולה.
שלום הוא מנהיג מנוסה ופרגמטי, שהוכיח יכולת להתדיין עם הערבים. הוא היה שר חוץ מצוין שקידם קשרים עם מדינות ערב באזור. אני סבור שיש לו יכולת טובה להוביל את העניין, מיד לאחר שנתניהו יחליט שהוא בשל לקבלת החלטות.
3. הלובי הביטחוני בכנסת, שהיה בעבר החזק והמשפיע ביותר, איננו עוד. אלו חדשות לא טובות עבור שר הביטחון והרמטכ"ל, שיצטרכו לחפש את התמיכה רק בממשלה (ואולי בתת־ועדה חשאית של ועדת חוץ וביטחון).
הכנסת הנוכחית היא חברתית, וגם אנשי הביטחון ויוצאי הצבא שמשרתים בה הפכו לחברתיים כדי להיבחר. את סדר היום הזה מכתיב הציבור, בעיקר לנוכח העובדה שישראל איננה ניצבת בפני החלטה על קביעת גבולות או בפני מהלכים דרמטיים של מלחמה ושלום.
נזכרתי השבוע בוועדת חקירה פרלמנטרית שמינתה בזמנו הכנסת, בראשותו של ח"כ דוד לוי, לבדיקת הפערים החברתיים בישראל. לאחת הישיבות הזמין לוי את כל העורכים הראשיים של התקשורת הישראלית. כמפקד גלי צה"ל הייתי העורך הראשי היחיד שהגיע ואיתי נציגים משני כלי תקשורת נוספים. מטבע הדברים הופנתה כל האש אלי. "תגיד לי, בניהו", שאל אותי לוי, "איזה חלק מיומן הבוקר שלך מוקדש לעניינים מדיניים וביטחוניים, ואיזה חלק לעניינים חברתיים?".
ברוח גלי צה"ל השבתי, "כשתאמרו לי לכמה ישיבות התכנס הקבינט הביטחוני מאז כינון הממשלה, ולכמה ישיבות התכנס הקבינט החברתי, אשיב על שאלתכם". התשובה, אגב, הייתה: 26 ישיבות של הקבינט הביטחוני לעומת ישבה אחת של החברתי.
כיום המצב שונה גם בכנסת, גם בממשלה וגם ביומן הבוקר. הקבינט החברתי של משה כחלון עומד להיות פופולרי ולו רק כלפי הבוחרים. זוהי כנסת ששופעת חברים בעלי קבלות בתחום החברתי. שר הרווחה, חיים כץ, הוא אחד המינויים הטובים של נתניהו. בראשות ועדת העבודה והרווחה שבה השקיע במשך שנים, הוא חוקק כ־150 חוקים.
יש לממשלה ולכנסת חלון זמן מזרח תיכוני, שמקנה אפשרות לקדם סוגיות חברתיות מרכזיות. שילוב ידיים ביוזמות חשובות, צודקות וממלכתיות של הקואליציה והאופוזיציה יניב תוצאות טובות לעם ישראל. המבחן הוא בביצוע.
4. בתקופת המו"מ הראשון בין ישראל לפלסטינים, שהתקיים ב־1993 בטאבה, חברי המשלחת הישראלית היו נותנים לחברי המשלחת הפלסטינית שמות עבריים: את יאסר ערפאת היינו מכנים בשם "אבי עומר", את ג'יבריל רג'וב כינינו "גבריאל רגב" וכך הלאה.
שרת התרבות והספורט החדשה מירי רגב הייתה אז רס"ן ביחידת דובר צה"ל. והנה, שנים אחר כך, נדרשת "פסגת רגב" לפתרון המשבר בפיפ"א. גבריאל רגב (רג'וב) עם מירי רגב. תנו להם עשר דקות בארבע עיניים והם מגיעים להסדר. אני מכיר טוב את שניהם.