״שמונה וחצי״ של פליני, נדמה לי, הוגה אחת הדמויות בחרדת קודש, פתאום, את המילים העבריות "עשה נסים עשה", בהתכוונה לבורא העולם. אני "מאמין בבורא עולם, או בישות עילאית או בכוח עליון, מינוס כל הפולחנים, האמונות והאמונות הטפלות, המצוות וההלל והשבח שמאמינים מצווים בהם. לא צריך להיות יאיר גרבוז כדי להסכים שאיש באמונתו יחיה - ואם נישוק קמעות ומזוזות, יריקה לאחור, פחד מחתולים שחורים החוצים את הרחוב בימי שישי הנופלים על 13 בחודש, שמירת כשרות או השתטחות על קברי צדיקים הם חלק מאמונתו, אז שיהיה. אני לא מאמין גם במגידי עתידות הקוראים את עתידנו בקפה, בקלפים או בשתן של פרה (למה אני צריך לדעת מה יקרה לי? העניין בחיים הוא ההתכוננות ללא ידוע), וכן בהורוסקופים ובהבלים אחרים.
אבל כשהאמונה כוללת חדירה לפוליטיקה, שימוש בכוחה המרתיע של הדת לרדיפת או הדרת השונה והאחר, להקצנה מסוכנת ואלימה, לקומבינות כספיות אסורות, לרבנות ימי־ביניימית מסיתה ובזויה, או להגנה על חוטאים - אני נגד. אני לא מאמין ולא בוטח באנשים, גדולים, חזקים, מנהיגים ואנשי ציבור, בעלי השפעה וכוח ככל שיהיו, שבריאליזם הרציונלי והמפוכח שלהם נזקקים בקביעות לעצותיו של רב רנטגן כלשהו, איצטגנין או מקובל, מאלה שמתגלים בסופו של דבר כנוכלים לכל דבר או כעדי מדינה נגד מי מחסידיהם־לקוחותיהם־מדליפיהם.
לעתים, בעת מצוקה, באינטימיות, אני מתפלל בפנים, בשתיקה, לאלוהים, לכוח עליון או לבוזון היגס, החלקיק הראשוני, שהוא אבי אבות המסה והאנרגיה ושהפרופ' עילם גרוס (שהיה מראשי הצוות של 3,000 מדענים וטכנאים שגילו אותו ב־4 ביולי 2012, בסרן, המתחם התת־קרקעי הבינלאומי של מאיץ החלקיקים בז׳נווה, והפכו אותו מרעיון תיאורטי לסוג של ממשות מוכחת), הציג אותו בשמץ חיוך, כחלקיק שהוא האלוהים (לכאורה. כי מי יצר את ההיגס עצמו?), בסדרת הרצאותיו המרתקות, ״קיצור תולדות הזמן״, שנערכות במסגרת ״קתדרה״.
אני לא זקוק לספרי תורה עתיקים ולגווילים, ל"מניין" ולבית תפילה, לברכות קדושים ומקודשים ולהכשרים, למצוות ״עשה״ ו״אל תעשה״, או לתפילה מוסדרת שכתב מישהו קדום לצורכי זמנו. האמונה האמיתית איננה בעיני אין ספור דברי קילוסים, חנופה ותודות לבורא העולם, שאם קיים, אינו זקוק להן כלל - ואם הוא, אכן, הזן והמפרנס, המוציא והמביא והכל נעשה בדברו, אז יש כמה וכמה בעיות קשות מנשוא בתבל ובעממיה, שהוא אחראי להן ועדיין לא מצא להן ולנו תשובה. ואם אחד מהאיסורים הנאמרים בשמו, ״אל תחקור במופלא ממך״, היה מתקיים במלואו, הרי היינו נשארים בחשכת ימי הביניים, ללא מדע ומחקר ובוודאי בלי גילוי חלקיק היגס. אבל זה דיון לטווחים ארוכים, עמוקים ורחבים יותר.
אני לא מאמין בקדושים, באברכים שתורתם אומנותם, במקובלים ובנסים. אבל הנה, דווקא לי, החילוני הקשיש, המנוסה, הספקן והחשדן, אף כי נימול ובוגר טקס בר המצווה, אירעו שני נסים אישיים גדולים בחיי. מקריות, אצבע אלוהים או פעולה אלקטרו־מגנטית של היגס (אף שבעת המקרה הראשון היה עדיין רק בגדר תיאוריה)?
כמה דקות לפני תשע בבוקר, ב־11 בספטמבר 2001, עלו גיא בני ובתו־נכדתי אליה מהרכבת התחתית של מנהטן לתחנת מגדלי התאומים, בדיוק בזמן שבין התפוצצות המטוס הראשון בבניין הצפוני של מרכז הסחר העולמי, להתפוצצות המטוס השני בבניין הדרומי, ויצאו לרחוב שהפך לגיהינום עלי אדמות: אנשים נסים על נפשם ברגל, רעמי התרסקות, התפוצצויות, אש וענני עשן ואבק.
גיא הגיע כחודש לפני כן לניו יורק עם משפחתו הקטנה כדי להתחיל בלימודי מלגה לתואר שני באמנות באוניברסיטת ״קולומביה״. הם השתכנו בדירת סטודנטים בת שני חדרים ויצאו לחפש בית ספר ציבורי לאליה, שבארץ סיימה את כיתה א'. ברוב בתי הספר ננעלו ההרשמות וכשארגן להם ידיד מ״קולומביה״ פגישה עם המנהלת של בית הספר הציבורי ששכן במרחק של כמאה מטר מ״התאומים״ ונחשב לבית ספר מעולה בכל קנה מידה שהוא, יצאו לשם שניהם, באותו בוקר גורלי.
ובאותו בוקר גורלי, כשיצאו מתחנת הסאבוויי ונקלעו לרחוב שהפך ליורת הגיהינום, הרכיב גיא את ילדתו על כתפיו והחל לרוץ עם כל הנמלטים לכיוון האיסט סייד; להתרחק ככל האפשר ממה שהתפוצץ והתלקח והתמוטט מאחור, כשהמטוס השני הלם ב״תאום״ הדרומי. רק אחרי דקות ארוכות של ריצה עצר גיא, מתנשם, וחשב שאסור לו בשום פנים להחמיץ את הפגישה המתואמת עם מנהלת בית הספר. הוא ובתו הרכובה על כתפיו פנו לכיוון שממנו נמלטו המונים, וברחובות עוקפים, בזהירות, הגיעו לבית הספר, שבינתיים פונה מכל יושביו.
באותה עת נוקי ואני בילינו חופשה נעימה וחסרת דאגות בכרתים. אחרי הצהריים חזרנו מחוף הים של זורבה למלון הכפרי היפה שבו התגוררנו, בשולי העיר חאניה. אך נכנסנו לחדר, צלצל הטלפון. גלי, בתנו, קראה מהארץ: ״תפתחו את הטלוויזיה. יש מתקפת טרור במנהטן. צריך לברר מה עם גיא והמשפחה״. פתחנו את רשת CNN. ונשארנו צמודים בבעתה אל המסך במשך 20 השעות הבאות, כשהאצבע מחייגת כל הזמן את מספר הטלפון בדירת גיא (למי היו אז טלפונים סלולריים?). כל הקווים למנהטן היו עמוסים ואנחנו שבנו וראינו, כמו בריטואל חוזר, שוב ושוב, את מטוסי הבואינג של יונייטד איירליינס ושל אמריקן איירליינס פולחים את גופי המגדלים הנישאים עד שחרטומיהם בוקעים מהעבר השני - ואז, בניין תאום אחרי תאומו, מתקמטים ושוקעים בעשן, אש ואבק. שוב ושוב ושוב. העיניים אינן יכולות להתנתק מהמסך. אני צפיתי בכל בלב קופא מפחד, דרך עינית מצלמת הווידיאו שלי, כי מה יכולנו לעשות? לנסות בייאוש להתקשר שוב ושוב ושוב, לצפות בנוראות בטלוויזיה ולתעד.
עם גיא נוצר סוף־סוף הקשר למחרת בבוקר ושמענו בקצרה מפיו את הסיפור. גיא ואליה כמעט לא שבו לדבר על הטראומה שעברו. אליה רק ציירה את מראות הבלהה שראתה אז ולא הבינה. היא התקבלה לבית הספר וכעבור שנה הייתה תלמידה מצטיינת בכיתתה עם אנגלית מעולה והייתה מחסלת ספרי "הארי פוטר" כשהיא עומדת ומחזיקה בעמוד של קרון התחתית המיטלטל, כל בוקר, בדרך לבית הספר. אחרי חמש שנים עברה המשפחה באמצעות מלגה לברלין ואחרי עוד שנתיים חזרה לארץ. אני לא בטוח שבני מאושר מכך שאני מספר את שאירע - אבל בעיני זה היה מעין נס - מקרי, אולי, אבל נס. לעבור את התופת בשלום ולשרוד אותה, גם נפשית. אבל אני הרי לא מאמין בנסים.
ה״נס״ השני אירע בחודש שעבר: נועם, נכדתנו הבכורה, בת 22, החליטה לצאת לטיול אישי של חצי שנה בדרום־מזרח אסיה, אחרי שירות ביחידה מובחרת, כסייעת לוחמים, ולפני שתתחיל בלימודי ביולוגיה באוניברסיטה. היא הייתה בתאילנד, בקמבודיה, במיאנמר, בפיליפינים ומשם טסה לנפאל. בכל מקום פגשה חברים מהארץ והכירה חברים חדשים, טיילה, בילתה בים, קפצה באנג'י לעומק 150 מטר. היא דיווחה על הרפתקאותיה ומיקומה בקצרה, בעיקר בתמונות, בדף האישי שלה בפייסבוק, והקשר של הוריה איתה, בעיקר בוואטסאפ, היה יומיומי. גם עם סבתא וסבא שמרה על קשר קבוע.
בשבת, 15 באפריל, אירע רעש האדמה בנפאל, והעולם שלנו נקלע לבלבול, חוסר אונים וחרדה. ידענו שנועם שהתה לפני יומיים ב"בייס", בגובה 5,000 מ' פלוס, הבסיס שממנו עולים המטפסים המקצועיים לפסגת האוורסט ושלחה תמונות וכמה מילים משם. ידענו שהירידה מה"בייס" (שהטלוויזיה הראתה שנהרס כליל) נמשכת כשלושה־ארבעה ימים. קיווינו שהיא וחבריה, אחד מהם שירת איתה ביחידה בצבא, לא נמצאים באזור מסוכן. קיווינו, אך לא היה כל מידע תומך, וכל מה שראינו בטלוויזיה ושמענו ברדיו, על התוצאות המבעיתות של הרעש, על מפולות השלגים והאבנים, על מטפסים וכפרים שנקברו ברעש ועל קטמנדו שנהרסה בחלקה ועשרות מתושביה נקברו מתחת להריסות, הגביר את החרדה. כל הטלפונים וההודעות לא הגיעו אליה, וספק אם היה אז סיכוי שיגיעו בגלל התמוטטות התקשורת עם נפאל. שלחתי לה הודעת וואטסאפ ב־12:08 בצהריים: "נועמ'לה, אנו דואגים בגלל רעידת האדמה החזקה ומפולות השלגים. מקווים שעברתם זאת ללא פגע. אם את יכולה, שלחי תשובה".
רק בשעות הלילה הגיעה הודעה ראשונה להוריה: "אני חיה!״, ולנו: ״סבא וסבתא. הכל בסדר. תודה״. בימים שלאחר מכן התבררו הפרטים העיקריים (את כל הסיפור נשמע כאשר נפגוש בה, ב־1 ביוני, בלי נדר): היא וחבריה נתקלו ברעש ביום השלישי לירידה: סופה, מפולות שלג ואבנים שעפו והתגלגלו ממש לידם. הם החלו לרוץ ולא הפסיקו עד שהדרך הפכה רגועה יותר. בסוף הם הגיעו לעיירה לוקלה, במורדות, בגובה של כ־2,400 מ', שהרעש לא פגע בה, להוציא רעידות משנה קלות, והיו בה מזון ומגורים בשפע. לוקלה משמשת כמקום יציאה למטפסים אל ה"בייס" הראשון של האוורסט ונמל התעופה הקטן שלה מוגדר כמסוכן שבעולם, בשל מסלול של 500 מטר בסך הכל, שאינו מאוזן: נוחתים בירידה (ומסיימים מול קיר צוקים תלול ומאיים) - וממריאים בעלייה.
נועם וחבריה ועוד כמה ישראלים הגיעו ללוקלה בלי פגע גופני מהדרך. כשהתאוששה, הודיעה נכדתנו שאינה מתכוונת לסטות מתוכניתה המקורית ולהגיע באוטובוס להודו, שם, בעיירת גבול, ממתינה לה חברה. אחרי הבעת חששות כבדים מצד המשפחה, הסכימה לטוס לדלהי. הכל התמשך שבוע ימים, כי המטיילים הישראלים שהתקבצו בלוקלה לא נחשבו לחייבי חילוץ. נועם וחבריה נאלצו לחזור בכל יום משדה התעופה להוסטל ששהו בו, כשבוטלו טיסות בשל מזג אוויר גרוע או כשהתור לטיסה היה עצום, מבולגן, ובלי סיכוי לעלות עליה. רק בשבת (אל תגידו להשם) הגיע מטוס שנשכר על ידי חב"ד (מודה: כל הכבוד להם וגם לשרים יעלון וארדן שהקלו את כל ההליכים ופעלו היטב בכל נושא האסון בנפאל והשלכותיו על הישראלים) והביא אותם לקטמנדו.
בעת כתיבת הדברים החליטה נכדתי להתנדב לעזרה בבית החולים שהקים צה"ל ורק אחר כך לטוס להודו, שממנה כבר תחזור בשלום, בעזרת השם או היגס, למשפחתה ולארצה, אחרי חצי שנה של מסע הרפתקאות ובלהות שלא יישכח - ומשהו כמו נס, בקצה.