כשהרופא שלי הקליד במחשב כל מיני טקסטים סתומים של רופאים, אז, בפעם הראשונה שהגעתי אליו, קצת מחוסר ברירה, חשבתי שהוא נראה צעיר מדי. זאת אומרת צעיר ממני. ולא שיש לי בעיה חלילה עם רופאים צעירים. זאת אומרת, צעירים ממני. להפך. אני מניחה שהבעיה שלי מסתכמת בעיקר בחוסר ההפנמה שבגילי כבר אפשר לשאת בתואר דוקטור הקשור לעולם הרפואה. אתם מבינים? זה לא הם, זו אני.



שעת אחר צהריים שמשית, ודוקטור “משהו משהו" עם שם פרטי מודרני מדי ועכשווי, הקליד לו בג'יבריש של רופאים משהו במחשב. אחר כך הוא העביר את הכרטיס המגנטי שלי ובהה במסך ארוכות, לא לפני שהרים גבה או שתיים ושאל אם אני בטוחה ששתי הספרות של שנת הלידה מדויקות. חייכתי ביני לבין עצמי. בוודאי שהוא בטוח. הרי בתור דוקטור המומחה ל"משהו משהו", הוא כבר יודע לזהות בעיניים כמעט עצומות סימני גיל אמיתיים מתחת לוורידים. ומתחת לאיפור קל או כבד, רק רופאים יודעים בדיוק איפה יתחילו להופיע אצלך הקמטוטים. ניכר היה שהוא רגיל למבטים. להפתעה.



לשאלה הזאת שתלויה באוויר בחדר שטוענת "לעזאזל, בן כמה אתה?". ובעיקר היה ברור ומובן שהוא יודע איך לשבור את הקרח עם פציינטיות מבוגרות


יותר, שתוהות אם הן טעו בחדר, והגיעו באמת לרופא המומחה המדובר.



אחר כך הוא השתעשע איתי קצת, או אולי רק ניסה לגרום לי לצחקק. יכול להיות שהבהלה בעיני הייתה כה גלויה ומוחשית. אני באמת קצת שקופה ולא


יודעת להסתיר את מחשבותי. חוש ההומור הדלוח שנשלח לחלל האוויר, כזה שנפוץ בעיקר בדייטים כושלים, הבהיר לי מעבר לכל ספק כי הוא צעיר מדי.


צעיר ממני.



אני קצת בבעיה, חשבתי לעצמי, בזמן שהוא שואל אותי שאלות אינטימיות, שממש לא מתחשק לי לחלוק עם בחור צעיר. סליחה, עם רופא. זה קצת מוזר. טוב נו, אולי גם קצת מביך. אלא שמאוחר מדי ללכת - לומר לו ‘שמע, זה לא אתה, זו אני', אני מרגישה הרבה יותר טוב כבר, אולי עדיף שנוותר, זה לא


ילך בינינו הרי.



אלא שאז זה נהיה מביש עוד יותר. בשיחת חולין קצרה שנועדה לשבור את הקרח ואת הסקרנות, לפתע גילינו שלמדנו באותו בית הספר. "למדת שנתיים


מעלי בתיכון. לא תאמיני, אני עוד זוכר", הוא אמר, ואני רק רציתי למות. להתעלף במקום. לקחת את הכרטיס המגנטי הארור של קופת החולים ולעבור


קופה, סניף, עיר או אולי אפילו מדינה. הבדיקה הזאת ממש מיותרת, חשבתי לעצמי. אני אלך להכין לבד תה בבית, ואחפש לי רופא שמבוגר ממני לפחות


ב-35 שנה.



תקנו אותי אם אני טועה, אבל אילו הייתי גבר, ככל הנראה לא הייתי מוטרדת מהעובדה שהרופא שלי צעיר ממני. רופא צעיר? אין בעיה. רופאה צעירה?


עדיף, בטח שעדיף. אלא שאני לא גבר, והרופא שלי לא בגילי, הוא צעיר ממני. בשנתיים. עדיין לא צעיר מדי מכדי להיות רופא, אלא שהוא למד איתי באותו


תיכון, זה שאני כל כך מנסה לשכוח. הוא זוכר אותי מטקסי יום הזיכרון על הבמה, וגם משערורייה אחת של גרפיטי ובלגן והשעיה. וגם מכיר את האקס ההוא


שהיה לי, ומספר בהתלהבות “את לא תאמיני עם מי הוא עכשיו".



אחרי שנפתחנו והעברנו חוויות, הוא היה חייב, אבל ממש חייב לשאול אם אני נשואה. ואחר כך גם לומר “מה?", ספק בפליאה, ואז להביט על השעון ולרמוז שאין לי זמן. לא לטיפול, אלא בכלל. וכהרגלי בקודש אני אצטרך להסביר לו שלי דווקא יש כל הזמן שבעולם.



“אז מה את עושה בחיים?", הוא ישאל כמו בדייט, ואני אספר לו שאני כותבת בעיתון. ומכיוון שהוא צעיר מדי, הוא לא ישאל “מה קורה עם השחיתויות


והממשלה", אלא יתעניין אם אני יודעת משהו שאסור לגלות על אחורי הקלעים של “האח הגדול". לא בשבילו, כמובן, הוא הרי לא צופה בדברים האלה. זה רקבשביל הילד הקטן. ואז הוא יפתח את הפייסבוק במחשב ויחפש אותי שם. וגם יעשה “פשש" קטן אחרי שיגדיל את התמונה, ויגיד לי “תאשרי, שלחתי לך בקשה".



רגע לפני שאצא, הוא יאמר שהיה ממש כיף לעשות “פגישת מחזור קטנה". ולפני שאברח משם ואומר שלום בפעם האחרונה, אנצל את העובדה שהוא לא רק


רופא עכשיו, אלא גם “אח" ואבקש ממנו איזה אקסטרה מרשם ככה מתחת לשולחן. הוא לא אמר "לא", כמובן. בכל זאת, אני קצת יותר מבוגרת ממנו.