יש משהו דפוק בטבע האדם, בייחוד האדם שיש בו עודפים רעילים של ימניות, פטריוטיות ואמונה דתית. מילא טבע האדם הבודד, אבל כאשר הדפקט הזה הופך להיות מרכיב קולקטיבי בתהליכי קבלת הכרעות לאומיים, אנחנו בצרות.

שלושה מקרים שצפו לאחרונה הדהדו את האמת הכואבת הזאת באורח מטלטל. בארה"ב יצא ספרה של ג'ודית מילר, "סיפור המעשה" ("THE STORY"), על מלחמת עיראק השנייה. בישראל שודרה הסדרה של רביב דרוקר על מלחמת לבנון השנייה, ובלוזאן נחתמו הסכמי המסגרת להסדרת הגרעין האיראני.
במקרה מלחמת עיראק השנייה מדובר בהתגלגלות כוזבת למלחמה, במקרה מלחמת לבנון השנייה מדובר על אירועי כשל במלחמה עצמה, ובאיראן אנחנו בעיצומו של מאמץ למנוע מלחמה. מלחמת עיראק השנייה פרצה כתוצאה מניהול קמפיין דיס־אינפורמציה במטרה לשכנע את הציבור, התקשורת והפוליטיקאים בארה"ב ובעולם, שלסדאם יש פוטנציאל גרעיני ולך דע מה יעשו הערבים.



הימים ימי פוסט־טראומת פיגועי 11 בספטמבר, והקרקע הייתה בשלה להפחדות. מכונת התודעה של קארל רוב (הפינקלשטיין של ממשל בוש) בסיוע חבורת נאו־שמרנים (חבורת הפרופסורים לחוסן לאומי ודומיהם של הימין הישראלי) ותקשורת כמו פוקס ניוז ("ישראל היום", אם תפסתם את הפרינציפ) החלה בשטיפת מוח שגרפה את כולם, כולל תקשורת מיינסטרים ונבחרי ציבור דמוקרטים (הילארי קלינטון הצביעה בעד המלחמה, אובמה היה נגד). ארכיטקט המלחמה היה דיק צ'ייני (הנשיא היה הנער השליח), לידו דונלד רמספלד, מזכיר המדינה, ושניהם גוררים למדמנת השקרים את ג'ון פאואל, מזכיר ההגנה, שבלע את הניירת המבושלת של המודיעין, שהיה חלק ממכונת הדיס־אינפורמציה.

הגורם המשכנע החשוב ביותר היה תקשורת המיינסטרים, וכאן מגיעה הגברת מילר, עיתונאית רוטוויילר מצליחה ב"ניו יורק טיימס" שעסקה בנושאים ביטחוניים ומודיעיניים. לא ברור אם ידעה, הבינה או שיתפה פעולה, מילר נרתמה למהלך השכנוע הכוזב כשפרסמה מספר פעמים "הוכחות" לפוטנציאל הגרעיני המאיים של סדאם חוסיין. המקורות שלה היו "בכירים מודיעיניים אנונימיים". הבעיה היא שאנשי מודיעין מוסמכים לא משתפים עיתונאים בסודות מלחמה, אלא אם כן הם רוצים לעשות בהם שימוש מניפולטיבי כחלק מן הלחימה. מי שמדליף לעיתונאים סודות אמיתיים נכלא בעוון בגידה, ובצדק. אלא אם כן המדליף סבור שמדובר בבגידת המודיעין והפוליטיקאים בציבור, ואז תפקידו לעקוף את המערכת ולדווח. ובצדק. וההיסטוריה תשפוט.

הקורא אמור לסמוך על כתבנו שאכן דיבר עם המקור המוסמך וזה בדיוק מה ששמע. ככלל, המקור האנונימי הוא מוסד חשוב למדי ולא פעם הדרך היחידה לדווח אמיתות מטרידות מתוך המערכת, אלא שהאמון הזה מופר באורח כה פראי ונפוץ, עד שהדרך לבדוק את העיתונאי והמקור היא רק בדיעבד. ומה שקרה בדיעבד לגברת מילר ולציבור האמריקאי הוא שהמקור שלה התגלה כמניפולטור, ומילר התגלתה כמי שאכלה מידע כוזב. כלומר דיווחה שלסדאם יש פוטנציאל גרעיני ויאללה "זעזוע ורעם" (הכינוי למלחמה בעיראק). הגברת חגגה על הסקופים, ודיק צ'ייני היתמם מול אלו שתהו אם באמת יש לסדאם פוטנציאל גרעיני. מה אתם רוצים? אמר צ'ייני למערערים, אפילו ה"ניו יורק טיימס" אומר שיש לסדאם נשק גרעיני.

במלחמה צ'ופרה וצורפה מילר ליחידה לאיתור הנשק גרעיני, ומצאה קדחת. לפני כמה ימים ראיין אותה ג'ון סטיוארט לרגל צאת ספרה, שבו היא מספרת ומסבירה על דברים שרואים משם וכו' (אני מניח, לא קראתי את הספר). זהו ראיון חובה לכל עיתונאי שעוסק בקריעת מסיכות שלטון. סטיוארט קורע מסיכה אחר מסיכה ומגלה תוך כדי כך את האורח שבו עיתונאים מאבדים את כבודם האישי והמקצועי במרדף אחרי סקופים, קשרים וקריירה כשהם משרתים ממשל רע, אנשים רעים ומטרות מתועבות.

"טעות טרגית אבל מובנת אחרי 11 בספטמבר", הסבירה מילר, "התפקיד שלי היה לדווח לקוראים מה אנשים בתוך הממשל, שיש להם סיווג ביטחוני גבוה ביותר, אומרים לגבי השאלה: האם יש או אין לעיראק נשק להשמדה המונית". סטיוארט לא התאפק: "התפקיד של עיתונאי הוא לדווח מבעד למסך של אנשי הממשל". מה בעניין צ'ייני ובוש? "הם רצו בכנות להגן על המדינה", ענתה מילר (מזכיר לכם משהו? מישהו?). בסופו של תהליך נחתה מילר בפוקס ניוז פלוס חברות במכון מחקר שמרני עתיר הון, כיאה למשת"פית שהוכיחה את עצמה.


הסדרה של רביב דרוקר על אירועי מלחמת לבנון השנייה לא עוסקת בסיוע התקשורתי (שהיה) למכונת התעמולה שהצדיקה את המלחמה, אלא ביחסים האישיים של השלישייה המובילה אולמרט־פרץ־חלוץ. גם כאן הנחת היסוד היא ש"כולם רצו בכנות להגן על המדינה", אבל במבחן התוצאה האמיתית של המלחמה, כל מה שהובא היה סיפורי רכילויות קטנוניים.

הטענה "שמונה שנות שקט" היא כזב גמור, משום שהשקט הזה בנה איום הרבה יותר רצחני וקיומי. גם עילת המלחמה (החטופים) הייתה מניפולציה דמגוגית ותגובה פבלובית של מערכת הביטחון. ובכלל, אין שום ביטחון בכך שאילו היחסים בצמרת היו סבירים, התוצאה הן בבתי הקברות והן ברמת הביטחון הלאומי הייתה שונה. שאלת המהות היא: מי לעזאזל היה צריך את המלחמה הזאת, כמו גם את שאר ה"מבצעים" שנולדו בחטא האחיזה המטורללת בשטחים?

חיזבאללה החל רודף אותנו אחרי מלחמת לבנון הראשונה משום שישבנו בלבנון, ובהמשך חבר לפלסטינים כחלק מהאג'נדה ה"ירושלמית" שלו. באותה מלחמה הגעתי בטעות ובמקרה לאולפן ערוץ 2 ביום שבת של שבוע הלחימה האחרון. זה היה כשהטמטום חבר לבלגן וזה חבר לחוסר האונים, והוחלט להעלות שתי אוגדות כדי ליצור מובלעת ביטחון מן הליטאני ודרומה עד לקו הירוק. מה אתה חושב ישיג צה"ל בפעולה הזאת, שואל אותי דני קושמרו. כלום, אמרתי. הממשלה, הוספתי, מתייחסת לחיילים כמו לז'יטונים בקזינו, וצריך מיד להסכים להפסקת האש המוצעת על ידי האו"ם. אפונים בקיר. המבצע החל. נוספו 34 קברים.

עכשיו מנהל דרוקר עם השלישייה דיאלוג "רציני ומעמיק" (פס הקול הוא המרכיב הכי משכנע בסרט) על כשלי אותה מלחמה בלא לעסוק במדיניות שהובילה אליה. מדיניות שנמשכת עד עצם היום הזה והמלחמה של מחר.

להבדיל ממלחמת לבנון השנייה וממלחמת עיראק השנייה, למדנו החודש בלוזאן איך מונעים מלחמה. ממשל אובמה ניהל עם האיראנים דיאלוג מתוחכם וקשוח שאיננו מתעלם מפוטנציאל הנזק שלהם ומתעלם לגמרי מזעקות האימה של הימין האמריקאי ושליחיו בישראל, שעסקו כרגיל בפריטה גסה על טראומות אמיתיות ומפוברקות. המודיעין האמריקאי, בניגוד לישראלי, סיפק את הסחורה כשהוכיח שהאיראנים מתכוונים לביזנס וג'ון קרי חתם על הסכם המסגרת שמנע סופית התפרעות ישראלית.

אלה הם ימים נפיצים, ואנחנו חיים באזור שאיבד שליטה על עצמו ויצריו. האחריות הכבדה ביותר מוטלת כיום על הכתפיים השמוטות של האופוזיציה והתקשורת. מישהו צריך לספר להם שהם לא לבד. מערכת הביטחון, ברובה, מתנגדת למדיניות הקיפאון המדיני של ממשלת הימין. המבחן של התקשורת והאופוזיציה הוא להתנגד ע כ ש י ו למלחמה הבאה. לפני שרעמי תופי הטם־טם יטמטמו את שיקול הדעת. ולפני הישמע קולות ההלמות הרכה של רגבי העפר על ארונות חללי השווא הבאים.

tguvot@sofhashavua.co.il