אחת השאלות המסקרנות ביותר שעלתה עם מינויה של איילת שקד לשרת המשפטים: האם שקד תהיה שרה סקטוריאלית שתייצג את המגזר הדתי-ציוני, או שהיא תהיה השרה של כולם.
מכאן אף גדלה תחושת אי הנחת בקרב חוגים שונים בציבור הישראלי, עם מינויה של שקד לתפקיד. תחושה שאינה נעוצה במגדר או בהיעדר השכלה משפטית פורמלית. שהרי ציפי לבני כיהנה פעמיים כשרת משפטים וכונתה ״מיסיס קלין״, כלומר הגברת הנקייה, בצדק או שלא בצדק. גם מאיר שטרית וד״ר יוסי ביילין כיהנו כשרי משפטים ללא השכלה מתאימה.
מרבית שרי המשפטים שכיהנו בארץ ובמדינות דמוקרטיות אחרות נתפסו בעיני הציבור הרחב כנעלים וערכיים יותר משאר חבריהם לממשלה. ציפו מהם להיות מנוסים, בשלים, ערכיים, ישרי דרך, מצפוניים וחכמים דיים להשיא עצות לאוזניהם של ראשי המדינות. ראו בהם מי שנלחמים גם את מלחמותיהם של המיעוטים, הנדכאים, הדחויים והשקופים בחברה.
סמל בולט כזה היה בוב קנדי, אחיו של הנשיא האמריקאי ג׳ון קנדי, שכיהן כשר המשפטים בראשית שנות ה־60. הגם שמינויו על ידי אחיו לתפקיד היה בעייתי והריח מנפוטיזם, תוך זמן קצר הוא זכה לתשואות כאשר התייצב, כמעט בגפו, נגד הגזענות המשתוללת בארה״ב ונגד הפגיעה בזכויות האזרח, שלדעתו אפיינה את ה-FBI באותן שנים. לאחר רצח ג׳ון קנדי, מועמדותו של בוב לתפקיד הנשיא הייתה טבעית ומובנת, בזכות עמדותיו ומעמדו כשר המשפטים האמריקאי. סיכוייו להיבחר לנשיא מטעם המפלגה הדמוקרטית היו טובים, אך למרבה הצער הוא נרצח בעיצומו של מסע הבחירות שלו.
·
משרד המשפטים הוא מהחשובים והבולטים במוסדות השלטון בישראל, אולם שר המשפטים כשלעצמו הוא נטול חשיבות. ההסבר לכך נעוץ בעבודה ששני האלמנטים החשובים במשרד - התביעה הכללית וייצוג המדינה בבתי המשפט, לרבות בבג״ץ, כמו גם חוות הדעת המשפטיות הקובעות כיצד על רשויות השלטון לנהוג - מופקדים באופן בלעדי בידיו של היועץ המשפטי לממשלה, ולא של שר המשפטים.
לא אחת קורה ששר המשפטים יודע על העמדה לדין או על עמדת המדינה בבג״ץ רק מהתקשורת. כמו כולנו. למעשה לשר המשפטים נותר בעיקר לטפל באדמיניסטרציה של המשרד ושל הנהלת בתי המשפט. נושאים לא מבוטלים, אך גם לא ברומו של עולם. ובכל זאת, שני תפקידיו החשובים ביותר של שר המשפטים בהיבט הפורמלי הם היותו יו״ר הוועדה לבחירת שופטים ויו״ר ועדת השרים לענייני חקיקה, המסננת החשובה והראשונה של יוזמות החקיקה הממשלתיות.
כהונה כיו״ר בשתי הוועדות הללו מקנה לשר שליטה מסוימת בסדר היום שלהן, ואליה נלווית עוצמה פוליטית. אך בסופו של יום מדובר בעיקר בנושא טכני ולא מהותי. אני מכיר עשרות מינויים של שופטים שנעשו בניגוד לעמדתו של שר המשפטים, יו״ר הוועדה, וכך גם הצעות חוק רבות שעברו בוועדת השרים למרות התנגדותו של השר.
סיפר לי שר משפטים לשעבר, ספק ברצינות ספק בצחוק, שכשראש הממשלה הציע לו קדנציה נוספת בתפקיד, הוא מיהר להשיב בשלילה והסביר: ״הפעם למדתי, אני רוצה להיות היועץ המשפטי לממשלה״. זו המציאות: משרד המשפטים חשוב בזכות סמכויות היועץ המשפטי לממשלה ולא בזכות סמכויות שר המשפטים.
עם זאת, ההיסטוריה הפוליטית של ישראל מלמדת שלרוב שרי המשפטים היו השפעה ועוצמה גדולות יותר ממעמדם הפורמלי. רובם באו ממפלגת השלטון המרכזית והיו ״הלחשנים״ העיקריים של ראשי ממשלתם. ואולם עוצמתם וחשיבותם העודפות היו פרסונליות ונבעו מאישיותם המיוחדת, כישרונותיהם הברוכים ועולמם הרחב. ביניהם ניתן למנות את פנחס רוזן, דב יוסף, יעקב שמשון שפירא, חיים צדוק, שמואל תמיר, דן מרידור, יעקב נאמן, דניאל פרידמן ואחרים.
היו כאלה שבראשית דרכם נתפסו כשרי משפטים סוררים, משום שטרם מינויים אחזו בדעות נחרצות על בית המשפט העליון בפרט, ועל המערכת המשפטית בכלל. בהם ניתן למנות את צחי הנגבי וטומי לפיד. מאידך, הציבור כמו ציפה מהם להיות שרים מזן אחר, כאלה שמותחים ביקורת על מערכת המשפט ולא בהכרח מגבים אותה. בסופו של דבר גם הנגבי וגם לפיד נחשבו לשרי משפטים טובים ומוערכים בסביבה המקצועית שלהם בפרט ובציבור בכלל.
ובאותו אופן, ככל שמתנגדיה של איילת שקד מסמנים אותה כריאקציונרית, מתלהמת נגד המערכת המשפטית, כזו המבקשת לעשות הפיכה חוקתית; היא עשויה להפתיע לטובה. משום שכאשר היא תגמור את מסלול הלימודים וההכשרה שלה במשרד, היא תבין שעומדות בפניה שתי ברירות: או שהיא תכבד את המערכת המשפטית ותגונן ותשמור עליה כמעוזה האחרון של הדמוקרטיה, ואת הרפורמות שהיא מבקשת לעשות היא תבצע בזהירות ובהתחשבות; או שהיא תמצא את עצמה מבודדת ונטולת עוצמה, מול מערכת מגובשת ומתפקדת.
אני מאמין שהיא תעשה את הבחירה הנכונה. אולי לא באהבה, ואולי תוך אכזבתם של חלק מחבריה לדרך הפוליטית; אבל בהבנה גדולה.