אמא שלי בארץ. כבר כתבתי את המשפט הזה בעבר, ובדרך כלל הגיעו אחריו כמה מאות מילים עמוסות בדרמה. אבל האמת היא שאין לי שום דבר מסעיר להכריז עליו. שום דבר דרמטי. אמא שלי בארץ, וזה נחמד מאוד. אנחנו מתראים כמה שאפשר, מדברים על דברים סטנדרטיים למדי, כמו למשל מה קורה במשפחה שלנו, בעבודה, על השרקנים שלה שהשאירה מאחור בבית מלון מיוחד לשרקנים. אני יודע שזה נשמע כמו סרט פוטנציאלי של וולט דיסני ״בית מלון לשרקנים״, אבל זו האמת.
אתמול היא סיפרה לי שהתקשרו אליה בבהלה מהמלון ואמרו לה שהשרקנית שש-בש (כן, זה השם שלה, כי היא שחורה-לבנה) השתעלה שלוש פעמים והתעטשה פעם אחת. ״הסברתי להם שזה בגלל החציר שהיא אוכלת", היא אמרה לי, "לפעמים שש-בש אוכלת מהר מדי והחציר נתקע לה בגרון״.
״הגיוני״, אמרתי בנימה סרקסטית, ״חציר זה דבר מסוכן אם אוכלים אותו מהר״.
אתמול היא סיפרה לי שהתקשרו אליה בבהלה מהמלון ואמרו לה שהשרקנית שש-בש (כן, זה השם שלה, כי היא שחורה-לבנה) השתעלה שלוש פעמים והתעטשה פעם אחת. ״הסברתי להם שזה בגלל החציר שהיא אוכלת", היא אמרה לי, "לפעמים שש-בש אוכלת מהר מדי והחציר נתקע לה בגרון״.
״הגיוני״, אמרתי בנימה סרקסטית, ״חציר זה דבר מסוכן אם אוכלים אותו מהר״.
אלו הם חיי כעת - חציר ושרקנים. בחיי, זה ממש נוראי. אני לא כועס על איש, אין לי סיבוכים, אין לי דאגות מיוחדות (פרט, כמובן, לדאגה לשרקנית שש-בש, שאוכלת חציר מהר מדי), אני לא שונא אף אחד, ואפילו, מרוב נורמליות ושגרתיות, אני שוקל להתחיל להתאמן בחדר כושר עם כל הנורמלים.
כחלק מאותה שגרה אידילית שבה אני שורץ בימים אלו, אני דואג ללכת עם הבן שלי לג׳ימבורי לפחות פעם בשבוע, וכמעט בכל יום, אחרי שהוא חוזר מהמשפחתון, הוא גם זוחל לחדר העבודה שלי ואני יורד לרצפה, שם את ניל יאנג ברמקולים ומרים אותו על הידיים. הוא מאוד אוהב את זה. הוא לא מדבר עדיין, אבל נראה לי, על פי התגובות שלו, שהוא הכי אוהב את האלבום ״Harvest Moon״.
לעתים גם הכלב מגיע ומזדחל לפסטורליה הכללית, והרמקולים ממשיכים לנגן את ניל יאנג שר ש״היא עבדה בדיינר, לא ראיתי יפה ממנה, נהגתי להזמין רק בכדי לראותה מרחפת בין השולחנות״, ו״אני איש חולם, זו הבעיה שלי, אני יכול לזהות, מתי אני לא אני״. ואני נזכר איך לפני עשר שנים המילים והמנגינה האלו ליוו אותי במסע שעשיתי ליערות ניו המפשייר, לביתו המבודד של ג׳יי-די סאלינג׳ר, הסופר הנערץ עלי, מי שכתב את ״התפסן בשדה השיפון״, שהוא ללא ספק התנ״ך של כל מי שמרגיש אאוטסיידר בעולם המזויף שלנו.
לעתים גם הכלב מגיע ומזדחל לפסטורליה הכללית, והרמקולים ממשיכים לנגן את ניל יאנג שר ש״היא עבדה בדיינר, לא ראיתי יפה ממנה, נהגתי להזמין רק בכדי לראותה מרחפת בין השולחנות״, ו״אני איש חולם, זו הבעיה שלי, אני יכול לזהות, מתי אני לא אני״. ואני נזכר איך לפני עשר שנים המילים והמנגינה האלו ליוו אותי במסע שעשיתי ליערות ניו המפשייר, לביתו המבודד של ג׳יי-די סאלינג׳ר, הסופר הנערץ עלי, מי שכתב את ״התפסן בשדה השיפון״, שהוא ללא ספק התנ״ך של כל מי שמרגיש אאוטסיידר בעולם המזויף שלנו.
נראה לי שבקרוב אעבור לשלב הבא בחינוך המוזיקלי שאני מעביר לילד. מניל יאנג נמשיך לזיגי סטארדאסט של דיוויד בואי - גם כי זו יצירת מופת, וגם כי אני רוצה שכשיגדל, הוא ייגע בכוכבים ויהיה שר החלל כמו דני דנון.
כל מי שבאמת מכיר את ג׳יי-די סאלינג׳ר ויודע לראות את העולם כמוהו, יוכל לאבחן שאנחנו חיים כיום בזמנים קשים - כל המזויפים, החנפנים הקטנים, מתקבצים סביב ראש הממשלה, משתרכים אחריו, עם אפס נאמנות לעצמם ולציבור, ולוקחים לעצמם תיקים ללא מושג קלוש על תחום האחריות שלהם. מה לדני דנון ולמדע? מה לציפי חוטובלי ולדיפלומטיית חוץ? מה למירי רגב ולתרבות?
אבל זה בסדר, כי בכל מקרה יכול להיות שיצמח כאן דור שלא יכיר את סאלינג׳ר. הגברת מירי רגב עוד עלולה להוציא את ״התפסן בשדה השיפון״ מתוכנית הלימודים, כי הולדן קולפילד לא ציוני מספיק או משהו בסגנון. אולי היא אפילו תשנה את החזון של קולפילד, שמצהיר בספר ש״יום אחד אני אבנה לעצמי בקתה באמצע היער ואחיה בה עד סוף חיי״, ל״יום אחד אני אבנה לעצמי בקתה מעבר לקו הירוק ואחיה בה עד סוף חיי״.
״המלחמה הגדולה בחיים״, אני אומר לילד באופן קבוע כשאנחנו על הרצפה, ״זה באנשים המזויפים. תיזהר מהמזויפים, אל תישאב לשטויות שלהם, אתה עלול שלא לשים לב בכלל, ובום, תהפוך לאחד מהם״.
״אולי תעזוב אותו? הוא רק ילד״, אשתי באופן קבוע צועקת מהחדר השני.
״מה נראה לך, שבמשפחתון שלו אין תינוקות מזויפים?״, אני עונה.
״לא״.
״בטח שיש, מה נראה לך? אופיר אקוניס ויובל שטייניץ, כשהיו בגיל של ארד, לא נראה לך שכבר אז החל לצמוח בהם הזיוף? בטח שכן, אני מבטיח לך שכבר אז הם התחנפו לגננות ולסייעות״.
״ומה נראה לך״, היא משיבה, ״שבמפלגת העבודה שלך אין מזויפים?״.
״ומה נראה לך״, היא משיבה, ״שבמפלגת העבודה שלך אין מזויפים?״.
״יש, ברור שיש, אבל הם מזויפים ללא כוח. תפקידי, פאפי, חוץ מלנגב לך את הדמעות, זה להזהיר מפני המזויפים המסוכנים - אלו שיש להם כוח״.
״תפקידך הוא גם למלא לארד אמבטיה״, היא עונה.
״נכון, אבל את לא תאמיני, אמא שלי שלחה לי הודעה דחופה עכשיו. מסתבר שיש היום לשש-בש יום הולדת. היא בת שנה״.
״יופי, ומה עם האמבטיה?״.
״שנייה, אני בדיוק מצלם בטלפון ברכת יום הולדת לשש-בש, אמא ביקשה״.
״טוב, תמסור יום הולדת שמח גם ממני״.