הצהרתו של הנשיא אובמה בראיון לרשת אל ערבייה, שבשנה הקרובה אין סיכוי להתקדמות בתהליך המדיני בין ישראל ובין הפלסטינים, עברה מתחת לרדאר הפוליטי-ציבורי בישראל, ונותרה ללא תגובה ממשית. ניתן להבין זאת לאור העובדה שישראל עסוקה בפוליטיקה הפנימית של כינון ממשלה ומינוי שרים. חבל שכך, כי הנושא המדיני טומן בחובו סכנות הרות גורל עבור ישראל.
כך אמר אובמה: “אני לא חושב שהסכם מקיף הוא אפשרי בהתחשב בממשלה הישראלית החדשה ובאתגרים שעמם מתמודד הנשיא הפלסטיני". לכאורה מדובר באמירה אגבית, אך בכל זאת יש בה מסר מאוד משמעותי. אובמה מאשים/מאבחן את הרכבה של ממשלת ישראל, ומגיע למסקנה שפניה אינם לתהליך מדיני. נכון שגם אבו מאזן מוזכר כמי שמתמודד עם קשיים רבים, אלא שהנשיא בוחר, מטעמיו שלו, לא להטיל את האשמה גם על אבו מאזן כמי שאינו רוצה בתהליך מדיני אלא כמי שנתקל בקשיים רבים, קרי חמאס וארגוני הסירוב האחרים.
המשמעות היחידה של דברי אובמה היא שעד סוף הקדנציה שלו, בינואר 2017 , ממשלת ישראל שזה עתה כוננה יכולה להירגע ולהמשיך ליהנות מהקיפאון המדיני שסך מרכיבי הממשלה כה רוצה בו. אלא אליה וקוץ בה: מי שסבור שיש באמת קיפאון בעולם בכלל, ובזירה המזרח תיכונית בפרט, טועה טעות מרה. לפני שצוללים אל מעמקי הסכנות בהשלמה עם הפרדיגמה של קיפאון, רק נזכיר שנושא פעוט למדי, הסכנה של הרחקת ישראל מפיפ"א, ביקורו של נשיא פיפ"א בלאטר בישראל ומאמציהם של מנהיגי ישראל וקברניטי הכדורגל למנוע את הרחקת ישראל – כל אלה הם דוגמה למה שעלול להתפתח בזירה הבינלאומית נגד ישראל.
המתקפות של ממשל ארצות הברית, כולל של הנשיא אובמה בקולו, נגד ראש הממשלה וממשלתו הנוכחית מראות על סלידה הדדית. נתניהו מרבה לדבר על ביטחון אך מתעלם מאחד המרכיבים החשובים של הביטחון הלאומי של ישראל – היחסים עם ארצות הברית. מי שמבין את המצב בין שתי המדינות אינו יכול שלא להיות מודאג. מוכרת העמדה הישראלית המזלזלת באובמה. יש לזכור שלאמריקאים תכונה מאוד לא סימפטית: לא לשכוח עלבונות וגם “לשלם" למעליבים.
מי שמכיר את האווירה השוררת כיום בארצות הברית, באוניברסיטאות, במסדרונות הממשל ובארגונים בינלאומיים, יודע היטב שהסכנות הצפויות לישראל גדולות למדי, החל בחרם וכלה בעמדות אנטי־ישראליות קשות באו"ם. אפשר לזלזל אך יש לזכור שקיימת אפשרות שהפתעות בלתי נעימות ינחתו עלינו. מי שסבור באמת שיהיה קיפאון, טועה. אם ישראל לא תיזום, היא תובל למחוזות בלתי רצויים. זו לא הפחדה. הסכנות מוחשיות. ישראל אינה מחוץ להיסטוריה. אין חיה כזו קיפאון מדיני, אלא רק אשליה בלבד. מתחת לפני השטח תמיד יתרחשו אירועים.
הדוגמה הטובה ביותר היא מלחמת יום הכיפורים. גולדה וחבריה התעלמו מכל האזהרות וקידשו את הקיפאון המדיני. ואז הגיעה הפתעת יום הכיפורים וטרפה את הקלפים. לפעמים ההיסטוריה מתעתעת וגם חוזרת על עצמה בוורסיה זו או אחרת.