נורמליזציה יחסית: ביקור ריבלין בגרמניה והיחסים עם העולם הערבי

מנחם בגין ודאי התהפך בקברו. 
 

חצי מאה עברה מאז כוננו היחסים בין שתי המדינות עם הקמת שגרירויות בתל אביב ובבון, רק 20 שנה לאחר השואה. 50 שנה של נורמליזציה יחסית של יחסים דיפלומטיים, כלכליים, תרבותיים, ביטחוניים וחברתיים, מהמורכבים שיכולים להיות. 
 

אבי המנוח ליאו סביר ז"ל היה ממובילי המו"מ לכינון היחסים. יוצא גרמניה בעצמו חזר לארץ הולדתו כנציג מדינת ישראל. הוא חווה את מלוא האמביוולנטיות שביחסים אלה, כאינטלקטואל מבריק הכיר היטב את עומק היצירה התרבותית הגרמנית, וכיהודי חווה עם משפחתו את טראומת השואה.  
 

דוד בן גוריון היה זה שפרץ את הדרך לקשר עם גרמניה החדשה, בשיחותיו עם הקנצלר הראשון שלאחר המלחמה קונרד אדנאואר. הסכם התשלומים ב־1952, שהבטיח לישראל ולישראלים פיצויים רבים, היה שנוי במחלוקת, כמו עצם הקשרים עם גרמניה המתחדשת. 
 

בתחום המדיני השתרש המושג "יחסים מיוחדים", שלפיו גרמניה תומכת מסורתית של ישראל, מתוך תחושת אחריות לעבר ומכאן לעתיד. הקנצלר וילי ברנדט הגה את המונח בביקורו הראשון של קנצלר גרמניה בארץ ב־1973. 
 

בתחום הכלכלי, גרמניה כיום היא שותף הסחר השני שלנו אחרי ארצות הברית; עם יצוא ישראלי בשווי 2.3 מיליארד דולר בשנה. 
 

בתחום הביטחוני, שמעון פרס פרץ את הדרך ב־1957 בשיחותיו עם שר ההגנה הגרמני פרנץ יוזף שטראוס, ומאז גרמניה היא ספק נשק חשוב, ומספקת לישראל צוללות גרמניות בעלות משמעות אסטרטגית רבה. אף בתחומי החברה והתרבות חלה נורמליזציה יותר משמעותית; זה התחיל בחילופי נוער ובריתות של ערים תאומות (לתל אביב וחיפה חמישה ערים תאומות בגרמניה כל אחת). התזמורות והתיאטראות הגרמניים הידועים ביקרו כאן, ומיטב אמני ישראל הופיעו בערי גרמניה. ישראלים רבים אוהדים קבוצות כדורגל גרמניות ואף את הנבחרת, אלופת העולם. 
 

70 שנה אחרי אושוויץ, ברלין היא יעד תיירותי פופולרי, מוקד עלייה לרגל לישראלים צעירים רבים השואפים להתרעננות בנכר. 

מובן שישראל לא שוכחת ולא סולחת. הגרמנים הצעירים עדיין לומדים על השואה בבית ספרם ובימי זיכרון מיוחדים. לצד הזיכרון, קיימת התפייסות ישראלית עם גרמניה של היום, ונשאלת השאלה, כיצד זה קרה?
 

הזמן שעבר הוא חלק קטן מהמשוואה החדשה. היו וישנם אינטרסים כלכליים, בשל עוצמת הכלכלה הגרמנית, גם אינטרסים מדיניים משחקים תפקיד, לאור אהדתה של גרמניה ותפקידה המרכזי באיחוד האירופי; לצד ביקורת גוברת על מדיניות ההתנחלויות מצד ממשלת אנג'לה מרקל. 
 

הייתה גם מנהיגות אמיצה בשני הצדדים שאפשרה את הדואליות של יחסים מיוחדים והתפייסות, בן גוריון ופרס מצד אחד וקונרד אדנאואר ווילי ברנדט מצד שני. 
 

זה לווה בתהליך חברתי של סקרנות הדדית לסיפורי הצלחה ונכונות של דור צעיר לפתוח דף חדש.  נהגנו נכון במקרה של גרמניה, לשמר את הזיכרון ולפתח יחסים טובים ומועילים, פוליטית וחברתית. השאלה היא אם אותו תהליך אפשרי גם בינינו לבין שכנינו הערבים בעתיד. התשובה תלויה גם בנו, ומעוררת שאלות חשובות. אך אם הצלחנו להתפייס עם גדולת אויבי עמנו, אז הדבר אפשרי, אם נחליט גם במזרח התיכון. 

אורי סביר הוא מייסד שותף של מרכז פרס לשלום ומייסד תנועת יאללה מנהיגים צעירים