לפני כשבועיים התכנסה ועידת הסקר של המדינות החברות באמנה למניעת הפצת נשק גרעיני. ישראל איננה חתומה על האמנה, והמצרים דרשו להתכנס פעם נוספת כדי לדחוק אותה לאגף המואר של הגרעין הצבאי. בישראל היו מזועזעים (מן אינסטינקט פבלובי כזה כשמגיעים לדיונים על חשיפת הפוטנציאל הגרעיני) והאמריקאים מנעו את העלאת ההצעה. ראש הממשלה בנימין נתניהו צלצל למזכיר המדינה האמריקאי ג׳ון קרי כדי ״להביע את הערכתו לנשיא ברק אובמה״.

עד כאן משחק התחפושות. הכותרת בעיתון ״ישראל היום״ צעקה שזהו ״הישג מדיני״. אלא שהמציאות היא שכדי לעודד את האיראנים לחתום בקרוב על הבנות לוזאן, עושה אובמה שימוש בגזר, שהוא הסרת הסנקציות, ובמקל החובלים, שהוא ישראל.

ההגנה על הפוטנציאל הגרעיני של ישראל לעת הזו נועדה לומר לאיראנים דיר בלקום, הכלב המשוגע שלנו במזרח התיכון עשוי לברוח מהמלונה. כדי להעצים את האיום פורסם כי משלוח פצצות משמידות הבונקרים (החדשות!) בדרך לישראל. כאשר האמריקאים יהיו בטוחים לחלוטין ששיני הגרעין האיראני נעקרו והלסתות תחת פיקוח הדוק של סבא״א, הם יחזרו למדיניות החשיפה והפיקוח הגרעיני שלהם, כולל חידוש הלחץ לפיקוח על ישראל.
ביקור פקחים בדימונה יחייב גם חשיפה של הטיפול בפסולת הגרעינית. לא ברור ממה חוששים יותר בישראל: מגילוי הפוטנציאל הצבאי או מהנזק האקולוגי.
לפני כמה שבועות שודרה (ערוץ 10) כתבתה של אורנה בן דור על סכנות הד-ליפות מדימונה. היא נתקלה בחסמי צנזורה מגוחכים. לפני המון שנים פרסמתי בעיתון ״חדשות״ ז״ל שהכור בדימונה הוא בעיה בטיחותית. לא הבנתי את זה כי צללתי לתוכו (אגב, חבר מעינת שהתנדב לעשות בלגן כלשהו בתוך הכור הלך מסרטן), אלא משום שקראתי דוח מצמרר של מרכז הגרעין בלוס אלמוס על הקושי (והאיחור) בטיפול בפסולת גרעינית, בייחוד בכורים מיושנים.

הפצצה האמיתית של הכור בדימונה זה מה שקרה בימים שבהם הנזק של הפסולת ותחזוקת החומרים לא היה ברור. בזמנו דווח לי שהכור התחדש והתחסן וכי שולי הביטחון הם חסיני דליפות. אבל אני חושד שמעטפת הביטחון ההיסטרית סביב הגרעין היא גם בגלל הפסולת.