הרבה מילים, הרבה מחשבות, השחית הנשיא האמריקאי ברק אובמה על ישראל בשבוע האחרון. לפני שבוע, בראיון ארוך, גלגל את הגיגיו על ישראל ומדיניותה. כמה ימים אחר כך, בבית כנסת בוושינגטון, הוסיף מילים על ערכים יהודיים. הפרטים המלאים בעיתונים. המאזין התמים היה עשוי לחשוב שישראל הצליחה יפה בפעולת השיווק העצמי שלה. רק חבל ששיווקה את ישראל הלא נכונה, לנשיא הלא נכון, בזמן הלא נכון.
אובמה איננו איש של רגשות, הוא קר ומחושב. החלטתו לדבר על אהדתו הגדולה לישראל, ועל אהבתו הגדולה ליהדות, גם היא מחושבת, תלוית נסיבות: הקרב על איראן מחייב את הנשיא לרכז מאמץ, ולהסיר מכשולים מיותרים מעל דרכו. התנגדות איתנה של ישראל היא מכשול. עזרה להתנגדות מצד כמה יהודים באמריקה גם היא מכשול. אבל הנשיא יודע שאפשר לקנות לא מעט סימפטיה בכמה מילים טובות. אין סיבה לחשוד שאיננו מתכוון לכל מילה. וגם אין סיבה לפטור אותו מהחשד שכל מילה נשקלת.
אובמה שב ומספר שהוא ידיד אמת של ישראל. מהראיון איתו ניתן ללמוד שהוא אכן ידיד - ידיד של ישראל שהייתה, ושל ישראל שהיה רוצה שתהיה. על ישראל האמיתית, הריאלית, יש לו בעיקר ביקורת. בגלל שכבר אינה מה שהייתה פעם. ובגלל שעוד לא העפילה למדרגה שהציב לה כמטרה לעתיד.
אובמה מהלל גם את ערכיה של היהדות. זה לא טריוויאלי שהאיש החזק בעולם מהלל את היהדות. אבל ראוי לשים לב לעובדה שהיהדות כפי שאובמה נואם אותה מזכירה בערכיה כל דת אחרת שהנשיא מדבר עליה. היא מזכירה להפליא גם את כל מה שאובמה מאמין בו. בנאומו בבית הכנסת הנשיא תרגל במיומנות אובמיזציה של היהדות.
השבחים הנדיבים של הנשיא האמריקאי הם סוג של מלכודת. אובמה לא מכיר את ישראל (אם היה מכיר לא היה שופע געגועים לגולדה מאיר), וגם אינו מומחה גדול ליהדות (או, כפי שכינה אותה בנאומו, ״המסורת היהודית-נוצרית״). ממילא, כאשר הוא מציג רשימת מכולת של ערכים שישראל והיהודים צריכים לשאוף להם מדובר למעשה בסוג של מבחן, שרק הוא הקובע מי הצליח לעמוד בו.
יש שתי דרכים לפענח את רשימת הערכים של אובמה. דרך אחת היא להניח שמדובר במהלך ציני. אובמה הפך את עצמו לפרשן של מגילת העצמאות, כדי שיוכל להודיע שמעשיו של ראש הממשלה מנוגדים ״למה שכתוב במפורש״ במגילת העצמאות, ואז לקבוע שלמעשים הללו יהיו ״השלכות״. כלומר, אובמה יעניש את נתניהו ואת ישראל לא בגלל מחלוקת פוליטית ומדינית אלא בגלל שבגדה בערכיה שלה, כפי שהוא מגדיר אותם.
הדרך השנייה היא להניח שאובמה באמת אומר את מה שהוא חושב. אלא שגם זה מתכון לתבשיל שסופו להקדיח. אם אובמה באמת מאמין בציור הדמיוני של ישראל ושל היהדות ששרטט השבוע, הרי שאכזבתו מובטחת. הישראלים לא יהיו הישראלים שהוא רוצה, והיהודים, לפחות אלה של ישראל, לא יהיו היהודים שהוא רוצה. ומכיוון שהוא הפרשן המוסמך של ישראל ושל היהדות, שוב יוכל לקבוע שבגדו בערכיהם שלהם, ושאשר על כן, פעולת התיקון שהוא מבצע אינה אלא לטובתם שלהם.
בראיון עם ג׳פרי גולדברג אובמה התלונן על ״המאמץ המרוכז מצד כמה כוחות פוליטיים״ לקבוע שרק מי שמשמש ״חותמת גומי״ על מדיניות ״מסוימת של ממשלת ישראל״ יכול להיחשב פרו-ישראלי. וזו אמנם לא הפעם הראשונה שאובמה משמיע את התלונה הזאת. עוד לפני שנבחר לנשיא הסביר שמבחינתו פרו-ישראל איננו בהכרח ״פרו-ליכוד״. הוא, אובמה, יהיה פרו-ישראלי מסוג אחר.
אלא שהפעם, לנוכח הנסיבות, התלונה שלו נשמעת חלולה. שהרי מה שאובמה מאשים בו את יריביו הפוליטיים הוא בדיוק מה שהוא מנסה לעשות בעצמו: הנשיא האמריקאי מנהל מאמץ מרוכז במטרה לקבוע שיש רק דרך אחת להיות ישראלי טוב ויהודי טוב. להיות חותמת גומי של מדיניות מסוימת. וכמובן, במקרה שלו לא מדובר במדיניות של ממשלת ישראל.